רד"ק על בראשית ט

ויברך אלהים, אע"פ שכבר היו ברוכים בתחילת הבריאה, עתה היה להם כתחלת הבריאה כי נתחדש העולם אחר שהיה תהו ובהו שהרי נתכסתה הארץ במים. והברכה מה שאמר להם פרו ורבו ומוראכם וחתכם.

ויאמר להם, לבניו על ידי נח, או גם בניו היו נביאים:

ומוראכם, כמו שאמר בברכה ראשונה וכבשה ורדו;

וחתכם, שרשו חתת, והאחד ממנו, העשוי לבלי חת (איוב מ"א) כמו פח, פתים, פתכם.

בכל אשר תרמש האדמה, קשר תחלה ומוראכם עם מלת על ואחר כן עם בי"ת השמוש, ושני הקשרים נכונים בלשון, ואמר בכל חיה שתרמש על האדמה.

וכן ובכל דגי הים, שאינם רומשי האדמה ואינם עמכם ביבשה, ואעפ"כ בהם יהיה מוראכם כי בידכם נתנו. ואע"פ שזכר כל חית הארץ ובהמה וחיה בכלל הוסף עוד בכל אשר תרמוש לרבות השרצים והעקרבים, כי כולם רומשים על האדמה וכולם בכלל, ואמר תרמש נקבה, כי לכולם יש נפש חיה אפי' לקטני קטנים כי כולם מתנועעים ואין תנועה בלא נפש:

כל רמש אשר הוא חי, חסר וי"ו השמוש, כמו שמש ירח (חבקוק ג׳:י״א) ראובן שמעון (שמות א') והדומים להם, וכאלו אמר כל רמש ואשר הוא חי, וכל רמש הוא כולל כל חית הארץ והעוף, ואמר אשר הוא חי, על הדגים. או יהיה פי' בלא חסרון וי"ו, ויהיה רמש כלל לכל כי גם הדגים רומשים במים כמו שאמר ואת כל נפש חיה הרומשת, ואמר אשר הוא חי, כאלו אמר כל רמש שהוא נפש חיה. כירק עשב, שנתתי לארם הראשון, ופרי עץ בכלל ירק עשב, כי כל צומח ניתן לאדם לאכלה ולדורות הבמים אחריהם עד המבול, ולא נתתי להם הבשר לאכול, אבל לכם נתתי, כמו ירק עשב שהוא מותר לכם כן יהיה מותר לכם הבשר. וירק עשב פירשתיו. ורז"ל פירשו (סנהררין נ"ז) כירק עשב ולא כירק גנה מכאן שנאסר הגזל על בני נח:

אך בשר, אע"פ שנתתי לכם כל בשר רמש לאכל, לא תאכלו אותו עם נפשו שהוא דמו, כלומר כל זמן שהבשר עם הנפש והוא בעודו חי אלא קודם תזבחוהו ואחר כך תאכלוהו, כי זה דרך אכזריות לחתוך בשר מן החי ולאכלו. ונראה כי לפיכך התיר הבשר לנח לפי שטרח בבהמה ובחיה וברמש ובעוף להחיות אותם בתבה, כי לצורך האדם נבראו בין למלאכתו בין לאכילתו אלא שלא הותר להמיתם ולאכלם עד נח לפי שטרח בהם:

ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש, אע"פ שהתרתי לכם דם החיה לא התרתי דמכם לחיה, כי החיה נתתי ברשותכם ולא אתכם ברשות החיה.

ופירש לנפשותיכם, שתהיה המכה מכת נפש והרג זה אדרוש מן החיה, ולא אם יהיה ברצוני לנקמה כמו הנביא אשר בא אל בית אל (מלכים א' י"ג) והנערים אשר התקלסו באלישע הנביא (מלכים ב' ב') והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם (ויקרא כ"ו). ור"זל פירשו (ב"ר ל"ד) אם אדם יהרג עצמו שתהיה נפשו נענשת לעולם הבא, ואמרו יכול כשאול? ת"ל אך. יכול כחמו"ע? ת"ל אך.

מיד כל חיה אדרשנו, שיתננה ביד חיה אחרת להרגה או ביד אדם. ואע"פ שאין גמול ועונש לשאר בעלי חיים אלא לאדם שהוא בעל שכל, בעסק האדם יש להם גמול ועונש, כמו שאמר הנה, מיד כל חיה אדרשנו, ונאמר ושד בהמות יחיתן (חבקוק ב') ונאמר בגמול ולא שבר את החמור (מלכים א' י"ג כ"ח).

ומיד האדם, ואחר כן פירש מיד איש אחיו, כלומר אם יהרג איש את אחיו אדרוש נפשו מההורג בעולם הזה או בעולם הבא:

שפך דם האדם באדם דמו ישפך, אני אדרוש דם ההרוג אם אין עדים, אבל אם יש עדים, על השופטים להרוג ההורג כמו שיראו מן הדין, זהו באדם, על ידי הדיינים.

כי בצלם אלהים עשה את האדם, כי הוא נכבד מכל הנבראים השפלים עד שהאל בראו בצלמו בשכל שנתן בו, לפיכך יש לשאר הנבראים שיראו ממנו, וגם איש את אחיו שלא ישחית גופו וצלמו, כי אם יהרגהו הנה השחית מעשה האל, הנכבד שבשפלים, והוא עשה אותו בצלמו והוא השחיתו, הנה עשה זה כנגד האל לבטל מעשיו, ואף בפחותים מן האדם לא היה רשות לאדם להשחיתם עד שצוה האל לנח, וגם בצומח שהוא פחות מן החי היה צריך מצות האל להתירם לאדם ולחוה כמו שאמר "הנה נתתי לכם את כל עשב" וכן צוה האל לשפוך דם האדם לחטאו, כמו שצוה בתורת משה, וזה בראוים לעונש מיתה לפי חטאם, כל חוטא כראוי לו, לפי שהוא השחית צלמו תחלה בעברו מצות האל, והנה אין צלם אלהים ושכל לעובר, כי השכל יגזור שישמור העבד מצות אדוניו גם שכלו ימנע אוחו החטא כל שכן כשהוא מצות האדון.

ואתם פרו ורבו, ובב"ר (ל"ד) אמר, ויאמר להם פרו ורבו, אחר שמנעם משפיכת הדם שהוא חורבן העולם הזה, הזהיר בפריה ורביה ליישוב העולם. שרצו, ענין השריצה הוא רוב ההולדה כמו השרצים שהם לרוב, וכן "ובני ישראל פרו וישרצו" (שמות א') ובמקום שאמר בברכת אדם "ומלאו את הארץ" אמר הנה שרצו בארץ, ואמר עוד ורבו בה, לפי שהיוצאים מן התבה היו מעוטים, נח ובניו לבד, כפל ענין הברכה להם לחזק הדבר כמנהג:

ויאמר אל נח ואל בניו, אפשר שגם בניו היו נביאים, או אמר לנח שיאמר לבניו כמו שפירשתי למעלה. וטעם אתו שידעו הוא והם הבטחת האל להם ולכל שאר הנבראים בארץ:

ואני הנני מקים, וי"ו ואני מוסיף על מה שאמר ואתם פרו ורבו, כלומר אתם תתעסקו ביישוב העולם ואני גם כן אקימנו שלא יכרת עוד יישובו של עולם, והבדית והשבועה הם דברו שהוא קיים לעולם, לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם:

ואת כל נפש החיה אשר אתכם, שהיתה אתכם בתבה, זהו שפירש אחרי כן מכל יוצאי התבה, כלומר מכל המינים שיצאו מן התבה אני אומר שיהיה בריתי עמהם שלא לשחתם עוד; ואמר עוד לכל חית הארץ, לתוספת ביאור. ובב"ר (ל"ד) מפרש, לכל חית הארץ בא להביא תולדותיהם כמו שאמר ואת זרעכם אחריכם גם כן להבטיח תולדות החיות, ואמר ולכל חית הארץ ולפירוש זה יהיה פירוש מכל יוצאי התבה אני מקים בריתי ויהיה קיים לעולם לכל חית הארץ:

והקימותי, למעלה אמר הנני מקים את בריתי ולא פירש על מה הוא הברית ועתה פירש שלא יכרת כל בשר מימי המבול. ואמר כל בשר כמו שנת המבול אבל קצת בשר יכרת פעמים ממטר סוחף כפי העונש והגזירה. ולא יהיה עוד מבול, גם הבטיחם שלא יהיו גשמים רבים עוד כמו שהיו. לשחת הארץ כי אם יהיו בלא ספק ישחתו הארץ:

ויאמר אלהים, פירש לנח ולבניו, זה האות אני נותן לכם שלא תפחדו ממבול מים כשאמטיר על הארץ, וזה האות יהיה לדורות עולם.

את קשתי נתתי בענן, אמר קשתי עם הכנוי לפי שהוא האות שלו שנתן לתולדות הארץ, כמו שאמר ביני ובין הארץ; או אמר קשתי לענין שאמר בנבואת יחזקאל "כמראה הקשת" ולענין זה אמרו בב"ר (ל"ה) את קשתי דבר המוקש לי; והקשת הוא כדברי חנמי המחקר מניצוץ השמש שמלהט כנגד הענן אחר המטר, ותראה זה הקשת בגוונים ההם ועתה אחר המבול חזק האל אור השמש ללהט יותר בענן [כי נראה יהיה לעולם], כדברי החכם ר' אברהם בן עזרא שכתב כן בשם גאון, וכשיראוה בני אדם יזכרו שהוא אות הברית שנתן האל להם ולא יפחדו מהמבול.

נתתי, כמו אתן על דרך שפירשנו, וכן "נתתי כסף השדה" (כ"ג י"ג) ויש לפרש נתתי כמשמעו, כדברי הגאון ר' סעדיה, כלומר הקשת שנתתי בטבע בענן יהיה לכם לאות, כי לעולם כשיכלה הגשם תראה הקשת, אבל בימי המבול לא נראתה הקשת כי לא נכלה הגשם כל ארבעים יום וארבעים לילה, והבטיחם האל כי לעולם יראו קשת בענן, וזה יהיה לכם אות כי לא יהיה מבול לשחת הארץ. ובב"ר (שם) נתתי, מששת ימי בראשית לפי שאין כל חדש תחת השמש, ושנה ושלש ענין הקשת בענין לחזק האות בלבם:

והיה בענני ענן, אני אענן על ידי סבות אמצעיות שצויתי.

בענני קל הנו"ן, ורבים מהדגוש יבואו קלים, ואמר ענן אחר בענני לחזק הפעולה כמו "מקרקר קיר" (ישעיה כ"ב) "ותשרש שרשיה" (תהלים פ') "ויצם דוד צום" (מלכים ב' י"ב) והדומים להם רבים.

ונראתה, לבני אדם:

וזכרתי, דברה תורה כלשון בני אדם כי אין שכחה לפני כסא כבודו, וכן "וזכרתי את בריתי יעקב" (ויקרא כ"ו) "לזכר ברית עולם" (ט' י"ו) "והארץ אזכר" (ויקרא כ"ו) והדומים להם, הכל הוא דרך משל כלשון בני אדם.

ולא יהיה עוד המים, כמו "יותן מים" (ויקרא י"א ל"ח):

למבול, שיהיה לרוב עד שיקרא מבול, ומלת מבול פירשנוה.

והיתה הקשת בענן, תהיה זה לאות, וראיתיה לזכור, על דרך משל כמו שכתבנו, והחכם ר' אברהם בן עזרא פירש שהיא תמיד בענן בכח שלא יראה אותה אלא האל קודם צאתם לפועל.

בין אלהים, כאלו אמר ביני, כמו שאמר למעלה, וכן "ואל משה אמר עלה אל ה'" (שמות כ"ד) והדומים לו; ואמר אלהים שפירושו דיין ומנהיג ר"ל כי כשהיה הדור רע שראוי לדונם ברשעם ולהשחיתם אזכור הברית ואחדל מלהשחיתם:

ויאמר אלהים, שלש עוד המאמר לנח לחזק לבו ולהבטיחו הבטחה גמורה בזה. ובב"ר שש בריתות הכתובים באו כנגד ששת ימי בראשית וא"ת שבעה? הראשון צריך לגופו:

ויהיו בני נח, ר"ל כשיצאו מן התבה לא היה להם תולדות ואחר כן הולידו עד שמהם נפצה כל הארץ.

וחם הוא אבי כנען, אמר זה לענין הספור שרוצה לספר מענין נח על דבר היין:

נפצה, שרשו נפץ והוא פועל עומד וכן "כי נפץ העם מעלי" (שמואל א' י"ג) ואמר נפצה על מה שהיה אחר דור הפלגה:

ויחל נח איש האדמה, כמו שכתבנו בפרשה ראשונה, כי נח התעסק בעבודת האדמה והתחכם בה, ועתה אחר המבול התחכם עוד לנטוע הגפנים רבים יחד ולעשות מן הענבים יין, כי עד הנה לא היו שותים יין אלא אוכלים הענבים כשאר הפירות: ונח היה תחלה לנוטעי כרם, ומה שאמר ויחל ויטע, פי' ויחל לטעת ויטע, כי על התכונה המקור דבק עם לשון תחלה, כמו (שמואל א' י"ד) "אותו החל לבנות המזבח" (דברים ב׳:כ״ה) "אחל תת פחדך" "הוא החל להיות גבור בארץ" (י"ח) או פרושו, החל בעבודה הזאת ונטע כרם כמו ויחל ליטע, "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" ללכת לחרן והלך. והיה הספור הזה לשני הענינים, האחד למה כנען וזרעו היו מקוללים כמו שראינו שהיו האבות מואסים ומרחקים מאד מלהתחתן עמהם, כמו שצוה אברהם את עבדו, ויצחק ורבקה את יעקב, וסיפר בזה כי חם היה רע באחרונה, כי מתחלה היה הדבור עמו כמו שאמר ואל בניו כמו שפירשנו, וכנען בנו רע ממנו, לפיכך אמר אבי כנען. וראה האל כי זרע כנען עתיד להיות רע, ונתן בפי נח לקללו כי נביא היה ונתקיימו קללתו. ועוד היה הספור הזה להזהיר על משתה היין ושלא לשגות בו, כי הוא מפסיד הדעת, כי אם ישתהו חי וישתכר ממנו ינגב המוח מבלבול המחשבה ויבוא לידי שגעון, וכמה הפליג שלמה בגנותו (משלי כ"ג) וכן הנביאים, לפיכך בא ספור ממנו בתורה לספר בגנותו, כי הראשון ששתה ממנו נשתכר בו ונשתבשה דעתו עד שנתגלה ערותו והוא לא ידע:

וישת מן היין, שתה בלא מדה עד שנשתכר ונתבזה,

ויתגל, מעצמו.

בתוך אהלה, בה"א כתוב, ורבים כמוהו ה"א במקום וי"ו. ויש דרש (ב"ר ל"ו) רמז לעשרת השבטים שנקראו אהלה שגלו על עסקי היין, שנאמר, "שכורי אפרים" (ישעיה כ"ח) ונאמר (עמוס ו') "השותים במזרקי יין":

וירא חם אבי כנען, בזה היה אבי כנען שלא כסה ערות אביו, והיה רע אבי רע; ועוד רעה אחרת עשה שהלך והגיד לשני אחיו כשוחק ומהתל באביו:

ויקח שם ויפת, כמו "ויבא משה ואהרן" (שמות ד׳:כ״ט) היו זריזים לכבוד אביהם לכסות ערותו, ועוד עשו בענין שלא יראוהו כלל:

ויקץ, כי השכרות תבטל הרגשות האדם כמו השינה, לפיכך נופל בו לשון הקצה והערה;

ויקץ (לפי המסורה בשני יודי"ן. עיין) ביוד איתן לבד, ויו"ד השרש נעלמת.

אשר עשה לו בנו הקטן, אם נאמר כי על חם אמר, יהיה פירוש הקטן, הפחות, כי חם לא היה קטן בשנים לפי זכרונם בכל מקום; ומה עשה לו, שהלך והגיד לאחיו ולא כסה ערותו, וא"ת למה קלל כנען? ראה בנבואה כי רע יהיה הוא וזרעו עד עולם, ולא קלל חם, לפי שהאל ברכו, כמו שאמר "ויברך אלהים את נח ואת בניו" ולא ראוי לקלל מה שהאל ברך. וכן פרשו רז"ל (שם) וכן אמרו, חם חטא וכנען נתקלל? אלא לפי שברכו האל, אמר, לא תנוח קללה במקום ברכה. ויש מהם שאמרו, כי כנען ראה תחלה והגיד לחם לפיכך תלה הקלקלה במקולקל. ומהם אמרו כי כנען סרסו ובנו הקטן אמר על כנען כי בן בנו יקרא בנו והוא היה הקטן מבני חם:

ויאמר ארור כנען, קלל כנען על ידי נבואה כי נתקיימה בו קללתו והאבות היו נזהרים מלהתחתן בכנען מפני שהי' מקולל.

עבד עבדים, כי גם אחיו יהיו עבדים והוא יהיה עבד להם כל שכן לבני שם ויפת:

ויאמר ברוך ה' אלהי שם, אמר זה בדרך נבואה, וזכר שם המיוחד עם שם כי ראה בזרע שם יהיו עם מיוחד עובדים השם מיוחד ויקרא אלהים להם, כמו שאמר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ואמר על העם ביחוד אלהי ישראל.

ויהי כנען עבד למו, לזרע שם:

יפת אלהים ליפת, מתרגמי' ירחיב. יפת שרשו פתה מבנין הפעיל בשקל "ומלכים ירד" (ישעיה מ"א) אמר, האלהים ירחיב את גבולו וברכתו אעפ"כ משכן כבודו לא יהיה אלא באהלי שם, והוא רמז לישראל שהיו מזרע שם. ושכן כבוד האל ביניהם במדבר ובארץ ישראל כמו שאמר (שמות כ"ט) "ושכנתי בתוך בני ישראל" ואמר משה רבינו (שמות ל"ג) "נפלינו אני ועמך מכל העם".

ויהי כנען עבד למו, לבני יפת גם כן יהיה עבד:

ויחי נח, כבר כתבנו כי הספור השנים באלה הנזכרים שנותיהם להודיע תחלת חדוש העולם לכל דור ודור כי המספר יודע מספור התורה וממספר הנכתב בנביאים: