רד"ק על בראשית כט

וישא יעקב רגליו, כיון שהבטיחו האל והראהו המראה הגדול הזה שמח ונשא רגליו בקלות והלך שמח וטוב לב, כי מתחלה היה הולך ברפיון רגלים כאדם הבורח מבית אביו עצב, ולא היה בורח בחפזון כבורח מחרב כי לא היה מפחד מחרב אחיו כל זמן שהיה אביו חי.

וילך ארצה בני קדם, כי הארץ מזרחית לארץ ישראל, והעיר הסמוכה לספר ארץ כנען הוא חרן כמו שכתבנו, אלא כלל ואמר ארצה בני קדם, שיצא מארץ כנען לארץ בני קדם, ובהיותו קרוב לחרן ראה באר אחד בשדה:

רבצים עליה, סמוך לה, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב') והדומים לו רבים.

והאבן גדולה, לפי שלא היו שם מים אחרים להשקות צאן אנשי העיר שמו אבן גדולה על פי הבאר כדי שלא יוכלו להשקות אלא בהיותם יחד וישקו זה אחר זה, ואם ישקו זה לבדו וזה לבדו ישאב כל אחד לנפשו והנשארים בשקת ילכו לבטלה וישפך עד שלא יבא האחר, ואפילו יהיו בשקת לא ישקה מהם הבא אחרי כן כיון שעמדו שאובים שעה או שתים, כי לא ישתו הצאן לרצונם כן אלא השאובים לשעתם, לפינך שמו אבן גדולה על פי הבאר שלא יוכלו להסיעה עד שיהיו יחד כל אנשי העיר:

וגללו, הרועים רועי העדרים:

ויאמר להם, לרועי העדרים השלשה שמצא שם.

אחי, כמו אל נא אחי תרעו (י"ט ח'). כי יאמר אדם לאוהביו או לשכניו אחי אע"פ שאינו קרוב או אע"פ שלא ידעו, וזה להכנס עמו באהבה וריעות ודברי שלום:

לבן בן נחור, זכר אבי אביו ולא זכר אביו, כי נחור היה ידוע ובעל השם, ונכבד יותר מבתואל, וכן אמר לבן "אלהי אברהם ואלהי נחור".

באה, מלרע, כי הוא בינוני:

ורחל באה, מלעיל כי הוא פועל עבר. כי רועה היא, מנהגם היה להיות גם נשים רועות, וכן בנות יתרו שהיה גדול במדין היו בנותיו רועות:

ויגל את האבן, עם שלשה הרועים שהיו שם או הוא לבדו, והיה לו זה מברכת האל שנתן לו כח יתירה:

וישק, כיון שראתה שעשה כל זה בעבורה קבלה נשיקתו.

ויבך, זו היא בכיה של שמחה ומרוב אהבה המית הלב:

כי אחי אביה הוא, ר"ל בן אחות אביה. וכי בן רבקה הוא, שהיה ידוע לכל שנשאת ליצחק:

ויספר ללבן, על איזה דבר ברח מבית אביו וכי במצות אביו ואמו בא והם שלחוהו אליו:

אך עצמי, פירש באמת, וכן אך טוב לישראל אלהים (תהלים ע"ג א) אך עמי המה (ישעיה ס"ג ח) והדומים להם. אמר לו אל תחוש אם יצאת מבית אביך כי לא תחסר עמי דבר:

הכי אחי אתה, כמו "הכי קרא" כלומר אחר שאחי אתה אינו טוב שתעבדני חנם בעד בגדים ומחיתך לבד אלא שיהיה לך טוב עמי ותגדל בנכסים אתי:

וללבן, ספר זה בתחלה בעבור מה שעתיד לספר באהבת יעקב את רחל, ושעבד בעבורה שבע שנים, כי לא היה עובד מה שעבד בעבור לאה אלא שרמה לו לבן:

ועיני לאה רכות, יפת תואר היתה אלא שעיניה היו רכות ודומעות,

אבל רחל היתה יפת תאר ויפת מראה בלא שום מום. ותאר הוא על צורת הפנים ושאר האברים וקומות הגוף, ומראה על הבשר שהיה לבן ואדום והשער שחור:

אעבדך שבע שנים ברחל, על מה ששאל לו מה משכורתך ענהו זאת תהיה משכורתי מאתך לבד ערך בגדים ומחייתי, שתתן לי את רחל בתך הקטנה, אע"פ שזכר רחל אמר הקטנה ושנה לו הידוע כדי שלא יטעה באחרת. ויש לשאול אחר שכוונת הצדיקים לאשה לזרע, למה היו מחזירים אחר אשה יפה כיון שאין כוונתם לתאוה, ויעקב אבינו בחר ברחל לפי שהית' יפה מאד ועבד בה שבע שנים והתרעם בלבן אחר שנתן לו לאה תמורתה לפי שלא היתה יפה כמו רחל? ויש לומר כי כונתם לטובה לפי שהאשה יפה מעוררת התאוה, וכדי להרבות בנים היתה כוונתם לעורר תאותם, ועוד כדי שיהיו הבנים והבנות יפה מראה ויהיו דומים להם, ועוד כי צורה הנאה משמחת לב האדם כל שכן הצורה שתהיה לפניו תמיד שתהיה שמחתו בה תמידי, וצריך שיהיה האדם שמח בעולמו ובחלקו שנתן לו האל, כי האלהים מענה בשמחת אדם ומזמין לצדיק אשה יפה כמו שעשה לאבות ולשאר הצדיקים שיהיו שמחים בחלקם ומולידים בנים כמותם:

טוב תתי, להודיע כי הדבק במשפחתו הוא טוב.

שבה עמדי, בתנאי זה שאמרת ואחר כן אתננה לך:

כימים אחדים, מעטים, כמו שפירשנו. אמר כל כך היה אוהב אותה, כי אחר שעבד בעבורה שבע שנים היה קל בעיניו כאלו עבד שבעה ימים:

ויאסוף, להודיע כי מנהג נהוג היה מעולם, והוא עדיין, לעשות משתה ושמחה לנשואין, יעשה החתן או אבי החתן או הכלה, וכן סמכו חכמים סעודת נשואין ושבעת ימי שמחה, שהרי אמר מלא שבוע זאת:

ויהי בערב, הודיענו בספור הזה שאין ראוי לאדם לשמש מטתו לאור הנר כל שכן לאור היום ולא לספר עם אשתו בשעת תשמיש אלא בחשאי ולהיות בצניעות עם אשתו, שהרי יעקב לא הכיר בה אלא עד הבקר, לא במראה ולא בקול:

ויתן את זלפה שפחתו, כשהכניסה לנשואין נתן לה שפחה לשמשה ולעמוד לפניה:

ויהי בבקר והנה היא לאה, כי עד הבקר לא הכיר בה כמו שפירשנו, והדרש שמסרה לה רחל סימנים ידוע:

לא יעשה כן במקומנו, אע"פ שאתה לא שאלת אלא הקטנה, שיראה כי במקומך אין קפידין, במקומנו לא יתכן לעשות כן:

מלא שבע את, השלם שבעת ימי המשתה של זאת של לאה.

ונתנה לך, יתכן שהמלה מבנין נפעל לנקבה, או תהיה מבנין הקל והנו"ן למדבר בדרך התפארת, כמו משכני אחריך נרוצה נגילה ונשמחה (ש"ה א') והדומים להם, ואחר שתשלים שבעת ימי שמחה ללאה אתן לך רחל ותעשה שבעה ימי שמחה אחרים לרחל, ומכאן סמכו חכמים (ב"ר ע') שאין מערבין שמחה בשמחה, אלא כל שמחה תהיה לבדה:

ויבא גם אל רחל, כמו שבא אל לאה.

ויאהב גם את רחל מלאה, להודיע כי גם לאה אהב, אע"פ שלא בחר בה מתחלה לאשה, כיון שנשאה לו אע"פ שלא היה בכוונה, אהבה כמו שאדם אהב אשתו, אבל יותר אהב רחל:

וירא ה' כי שנואה לאה, לא היה יעקב שונא אותה, אבל היה אוהב אותה, אלא לפי שהיה אוהב את רחל יותר מלאה קרא לאה שנואה, כלומר כנגד אהבתה של רחל היתה שנואה, וכן האחת אהובה והאחת שנואה (דברים כ"א ט"ו) ולפי שהית' עלובה בעיניה שלא היתה אהובה כאחותה ראה ה' בעניה ויפתח את רחמה.

ובאמרו ויפתח, מלמד שהיתה עקרה וה' פתח רחמה,

ורחל נשארה עקרה כמו שהיתה:

יאהבני, כאחותי ופת"ח הבי"ת במקום ציר"י:

ילוה אישי אלי, יהיה נלוה לאהבתי יותר מאהבת אחותי כי ילדתי לו שלשה בנים, וכונת הצדיקים לאשה לבנים היא.

על כן קרא שמו, יעקב קרא שמו כמאמר לאה כי שמח בהולדו, ואפשר גם כן שראה בנבואה כי בניו יהיו עבדי ה' ומורי התורה ויהיו נלוים אל ה', וה' יהיה נחלתם, וממאמר אשתו וממה שראה בנבואה קרא שמו לוי, ומה שמחזיק זה הענין שלא קרא יעקב שם לאחד מבניו אלא לזה, ובנימין הוא טעם אחר כמו שנכתוב עוד:

אודה את ה', אין לי אלא להודות ולשבחו שנתן לי יותר ממה שבקשתי ממנו.

ותעמד מלדת, באותו הפרק, וזה היה סבה מאת האל כדי שילדו גם השפחות, ליעקב: