רבי עקיבא איגר פט

רק ע"י משמוש הבשר נכתם מהדם כמו בשר דעלמא, ואין זה דם נדות ובפרט אם המילדת אומרת שהחתיכה חלקה בלי פתיחת פה ובלי וורידין, דניכר דהדם רק מדפנות הרחם מגוף הבשר, כנלענ"ד ידידו עקיבא גינז מא"ש בשולי המכתב מתקשה אני בב"י יו"ד (סי' קצ"ט ד"ה חל טבילתה במ"ש וכו') אא"כ נאמר דלטעמיה אזיל, דס"ל לרש"י א"י לחוף בלילה אלא מתוך הדוחק דהשתא הוי מנהג יפה כו', ותמיהני דזהו מנהג יפה לחוף מע"ש, מ"מ למה תחוף רק מעט בע''ש, הא מכח ההרחקה בין חפיפה לטבילה, עיקר החפיפה בלילה סמוך לטבילה, וכיון דהיא העיקרית למה סגיא בחפיפה מועטת, וכמ"ש הב"י מקודם דאלו להשאלתות שעיקר חפיפה בליל טבילתה, כיון דעיקר חפיפה באותה שעה תחוף אז יפה וה"נ לרש"י בהרחקת יום בין חפיפה לטבילה, וצע"ג: סימן פב לידידי הרב מו' שכנא בעיר ארנסוואלד מ"ש מעכ"ת בדין תולעים, דבריו נכונים ופשוטים דבשביל תולעת אחד לא מקרי אתחזק בתולעים לאסור בנתבשל בלא בדיקה ומ"ש בנתערב ביבש בשא"מ ונאבד קצת מהתערובות, ויש ספק אם היה בו ס', דכיון דמדאורייתא יבש ביבש בטל ברוב ולהמחמירין עכ"פ בטל מה"ת באין בו כזית בכדי אכילת פרס] אלא דמדרבנן אסור דשמא יבשלם, הוי ספק דרבנן ודמי לנשפך במין במינו (בסי' צ"ח ביו"ד). לדעתי אף דבפשוטו כן הוא, מ"מ עדן יש לעיין בדבר משום דקשיא לכאורה, אף באתחזק תולעים לשתרי בספק נימוח לחוד, כיון דהא דבריה לא בטילה הוי רק מדרבנן נדמהו לנשפך והנראה דבאמת בדין נשפך נמי יש לעיין, הא הוי אתחזק איסורא, דקודם שנפל לתבשיל היה איסור באסורו עומד ולגבי ספק ביטול הוי חזקת איסור, וצ"ל משום דנגד זה איכא חזקת היתר לתבשיל שלא נאסר. ולזה י"ל דוקא בדינא דלשפך, כיון דאם ליכא ס' ההיתר בעצמותו נאסר מחמת בלוע איסור שבתוכו [אף להמחבר דס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים, היינו דהפליטה דהחתיכה אינו אוסר אם יש ס' נגד האיסור, דכל שיש ס' נגד טעם האיסור חוזר להתירו, אבל כ"ז דטעם האיסור נרגש בחתיכה גוף ההיתר נאסר, ולהר"ח כהן באכל ממנו כזית לוקה דההיתר נהפך לאיסור ומסתמא גם הר"ח ס"ל כדעת רוב הפוסקים דבשאר אסורים חתיכה נ"נ רק מדרבנן, והיינו ע"כ כדברי דכ"ז שהטעם נרגש ההיתר נהפך לאיסור. וכיון שכן, אם תאמר דליכא ס' תוציא ההיתר מחזקתו דנהפך לאיסור, ואם תאמר דאיכא ס' תוציא האיסור מחזקתו דנהפך להיתר, והוי חזקה להדי חזקה ומש"ה ספיקו להקל [ואף דבמין במינו ליכא טעם ול"ש נהפך, מ"מ חז"ל אסרו מב"מ כמו כנגדו באינו מינו] אבל בתולעים אף אם לא נימוח לא נאסר עצמות ההיתר, דהא טעם אינו אוסר אלא דאסור לאכול משום דא"א לבקר התולעים, א"כ אם תאמר דלא נימוח התולע לא יצא ההיתר מחזקת וממילא קיימא בחזקת איסור וחזקת הגוף דלא נימוח התולע ולפ"ז בנ"ד כיון דאף אם ליכא ס' אין ההיתר נאסר כיון דהוא יבש ביבש, א"כ אין מוציאין ההיתר מחזקתו, וקיימא חזקת האיסור לומר דלא נתבטל האיסור. ובלא"ה י"ל כיון דטעמא דאסרו חז"ל הוא משום שמא יבשלם ממילא גם בספק ספיקא שייך הגזירה שמא יבשלם, כיון דאם יבשלם יהא עכ"פ ספק דאורייתא, ובפרט אם יורגש הטעם יבורר דודאי אסור מדאורייתא אולם מדברי הש"כ יו"ד (סוף סי' ק"ב) במ"ש דההיא דא"ת (סי' תמ"ז) מיירי דיש בב' חתיכות ס' והיינו דמיירי בנתערב ככרות חטים בשעורים באופן דככר אחד כזית, וב' ככרות כל אחד שלשים זיתים, ולא נודע איזה חמץ דמדאורייתא אף אם הגדול חמץ בטל ברוב אינך תרי דיש בהן ל"א זיתים אלא מדרבנן אסור דשמא יבשלם, מש"ה מקילין ותולין דהקטן הי' חמץ ויש ס' (וכן ביאר יפה דבריו בספר פ"מ] וזה דלא כדברינו, ועדיין צ"ע לעת הפנאי: ידידו עקיבא גינז מא"ש בשולי מכתב ובעיקר דברי הש"כ הנ"ל יש לעיין למה דקיימינן השתא להסוברים דהחמץ הוי דבר שיל"מ איך שייך להקל מחמת ספק דרבנן הא ביש לו מתירין ספק דרבנן לחומרא, ונהי דבשורש הביטול כיון דהוא מין בשאינו מינו בטל גם דבר שיל"ם אבל לענין הספק דינו ככל ישל"מ ולשיטת הרמ"א (סי' ק"ט) באיסור דרבנן חיישינן שמא יבשלם ניחא, דא"כ גם לאחר הפסח אם הגדול חמץ אסור, וצריכין לדון מכח ספק דרבנן ולתלות דהקטן חמץ, ואסור לעולם בלא תלייה דהקטן הוא החמץ, ולענין ביטול מב"מ שפיר הוי ישל"מ, כיון דעתה מדאורייתא אסור בלא ביטול, ואחר הפסח יהא מותר מדאורייתא בלא ביטול, משא"כ לענין תלייה דהקטן הוא החמץ, כיון דמדאורייתא גם עתה בלא תלייה זו מותר, ולגבי דרבנן גם אחר הפסח צריך לתלייה זו עקיבא סימן פג לבני יקירי יקיר לבבי הרב רבי שלמה ני' מ"ש בני חביבי נ"י בנידון שבא לידך בהיותך במלון בעיר שלא היו מים מצויים בה בלילה, אחר שהשער סגרו, והמים להם מעבר לחומה, ואירע שהלך קילוח מתבשיל בשר חזיר שבשלו אנשי חיל על קדירת מתכת ולא היה באפשר להשיג מים להגעיל והורית להגעיל בחלב, וכתב בני נ"י דאין לדמותו לדברי הטור (סי' צ"ג) בהשגתו על העיטור, דכל הטעמים שנאמרו בבית יוסף שם בכוונת הטור, אינם שייכים כאן. לענ"ד נראה ביותר דיש נמי ראיה משם להתיר, דהרי הטור לא אתי עלה רק מדין דאין הגעלה לכלי חרס, ממילא מבואר דבכלי מתכת מותר ומה"ט מ"ש בני הגנ"י דאף לפי חד טעמא בב"י דכיון דחלב עם בשר הוא איסור אינו בדין שיהא הוא גורם היתר, דמ"מ בנ"ד ל"ש כן, דהא בשר טמא לא הוי בב"ח לענ"ד אף אם היה בשר טהור היה מותר, מדהקשה הטור רק מכח דאין הגעלה לכלי חרס והיינו דסברת הב"י שייך רק היכי דליכא למיתי עלה מדין הגעלה, אלא דהבשר שנשאר הוקלש על ידי חלב, בזה אמרינן דאין בדין דחלב יכשיר הבשר, אבל היכי דמדין הגעלה הוא, מעולם לא הוכשר הבשר על ידי החלב, אלא דהכלי הוכשר דאין בו עוד טעם בשר: אך מ"מ אין ראיה גמורה להתיר בנ"ד, והיינו לפי טעם א' בב"י הא דלא אמרינן הוקלש דכיון דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו בליעתו מרובה ולא איקלש, א"כ י"ל דהטור ס"ל כהרמב"ן שבר"ן בסוגיא דאפשר לסחטו דאין מגעילין בשום משקה רק במים לבד, והא דנקט הטור מדין כלי חרס אין יוצא מידי דפיו, היינו כיון