רבי עקיבא איגר לז

נקראו בשם תרומה שסופו לבא לידי מעשה מקרי מעשה, משא"כ בביטול בלב דנגמר ונעשה הכל במחשבה, כנלענ"ד, בן אחותו תלמידו לימים צעיר מדעת נבער: הק' עקיבא במוהר"מ גינז. סימן לא מכתב א"ד הגאון נ"י אלי שנית בענין זה הופיע לנגד עיני דבריך בן אחותי חביבי כבני הנעימים חיך הטועם מצא בה טעם ולגודל חביבות דבריך רוחי תפעם לחוות דעתי, ובמאי דסיים אפתח:. במ"ש מעלתך להוכיח דכתיבה לאו כד"ד, מדהותר לכתוב בזה"ז שם הוי"ה אף דאסור לקרותו מתוך כך רצית לחלק) דבאמת הכותב צריך לכוון שלא למחשב לו לקריאה, ובזה רצית לדחות ראייתי שכתבתי מההיא דאלם לא יתרום, דאף דבידו לכתוב הברכה מ"מ אסור לכתוב השם ולמחשבי' לקריאה עכ"ד. האומנם פיך דבר חכמה, יפה עשית בני כי נחמת מיד, וכתבת דאין זה כדי שיעור דיחוי, דודאי גם אי הוי כתיבה כדיבור ואסור לכתוב השם מ"מ ודאי דאין להחמיר יותר מדיבור והרי ההוגה השם באותיותיו דאמרינן ר"פ חלק דאין לו חלק לעה"ב היינו שם בן ד' אותיות, וא"כ הרי מ"מ האלם יכול לכתוב הברכה כקריאתו בשם אדני, וביותר לפימ"ש רש"י בסנהדרין (ד"ה בלשון עגה) משמע מדבריו דהוגה באותיותיו היינו שם של מ"ב, גם איכא לאשכוחי שיכתוב הברכה בלשון עגה דהוא לשון לעז ומ"מ יצא ידי הברכה דנאמרים בכל לשון, כדאיתא בא"ח (סימן ר"ו) ובכה"ג אין כאן איסור הוגה השם, כדאיתא בחלק: ועכ"פ אף אלו היה כן כמו שכתבת בתחילה, עדיין לא פלטי מינן ליישב דברי תוס' מנחות שהוכיחו דתרומה במחשבה בלא דיבור מהני, מדהוצרך טעם באלם משום הברכה ותיפוק ליה משום הפרשה גופא דצריך להיות בדבור עיי"ש, ואם נא' דכתיבה כד"ד, רק בברכה לא אפשר בכתיבה כדבריך, א"כ לא הוכיחו כלום דהא משום ההפרשה היה אפשר בכתיבה אע"כ דכתיבה לאו כד''ד אך בהא מודינא לדחות ראייתי הנ"ל מאלם, דשפיר י"ל דאף דכתיבה כד"ד מ"מ לכתחילה לא מהני הכתיבה כיון דצריך להשמיע לאזניו, וגם בזה עכ"פ ראייתי מדברי תוס' ניחא, דהא עכ"פ ההפרשה אפשר בכתיבה אע"כ דלאו כד"ד: והנה בדרך שכתב מעלתך לדחות ראייתי, כתבת גם לתמוה על דברי שו"ת שב יעקב אשר נבנה יסודי עליו, שמביא ראי' דכתיבה לכד"ד מסוגיא דמגילה מלישנא דהש"ס דקאמר אי דקמסדר פסוקי פסוקי, בזה כתבת לסתור דבריו, נהי דכד"ד מ"מ צריך להשמיע לאזניו, ואף דקיי"ל דבדיעבד יצא, מ"מ י"ל דהש"ס בעי לאוקמי ככ"ע אף כר"י דבדיעבד לא יצא, כך הם תורף דבריך, ולא ידעתי אמאי לא כתב כבודך מזה ג"כ לתמוה על הוכחת הש"י ממסקנא דמוקי דמנחא מגילה קמיה וקרא וכתב, מדלא סגיא בכתב ולא קרא ע"כ דלכד"ד הא יש לדחות כנ"ל דבעי לאוקמי ככ"ע, אף למאן דס"ל דבדיעבד לא יצא בלא השמיע לאזניו: איברא אי משום הא , אכתי היה קשה על דברי הש"ע (סימן תר"צ סי"ג) וז"ל, היה כותבה שקורא פסוק במגילה שמעתיק, ממנה וכותבה וכו' ותקשה למאי דקיי"ל קרא ולא השמיע לאזניו יצא, למאי כתב המחבר שקורא פסוק מתוך המגילה וכותבה, הא בכותבה לחוד סגי אם כתיבה כד"ד, ומזה היה מוכח כדעת הש"י דכתיבה לאו כד"ד: אולם מה שכ' מעלתך דמש"ה קאמר הש"ס וקרא דכתיבה לחוד אף, דכד"ד הוי רק כקורא בע"פ הן המה דברים נכוחים וראויין לכמותך לאמרן וזולת דבריך יש לדחות ג"כ ראית הש"י מסוגיא דמגילה, בין מס"ד דהש"ס בין מהמסקנא די"ל דהא דקאמר דקמסדר פסוקי פסוקי, לאו משום דכתיבה לאו כד"ד, אלא משום דאי לאו דקורא תחילה בפיו אינו רשאי לכתוב אפילו מתוך הכתב, כדאיתא בהדיא בש"ע יו"ד (סי' רע"ד) דצריך שיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה והוא מסוגיא דמנחות (דף ל') שמצינו הקב"ה אומר ומשה כותב עיי"ש בתוס': איברא עיקר הדין שכ' הש"י הוא מכוון אל האמת, שהוציא ממשמעות הפוסקים ומכללם התה"ד שהובא בסמ"ע: ומ"ש מעלתך וז"ל על הראיה מתה"ד בפשוטו יש חילוק בין כתב שנשבע לכותב הריני נשבע, לא ידעתי כוונתך, הא עיקר ראייתו מדכתב התה"ד דוקא במי שכתב הריני נשבע בפועל הוא דמחייבין אותו, משמע אבל הריני נשבע לחוד לא מחייבין, וברורין מילי לדמות זה לענין ס"ע, אף דבשבועה לבטא בשפתים כתיב, כבר כתבנו כמו כן בס"ע דצריך להוציא בשפתיו, והוכחנו כן מהב"י: ואשר כ' מעלתך לדחות, וז"ל אף דבדבר שבלב לא נתקן ברכה מ"מ בכתיבה אי כד"ד מקרי מעשה ואפשר דמהני לענין ברכה, מימר שפיר קאמרת אך עיקר יסודי להוכיח מצד תקנת חז"ל שתקנו לברך על ס"ע מוכח דס"ל דאינו יוצא לספור במחשבה בעלמא וע"כ משום דאסמכוהו אקרא דוספרתם משמע ספירה בפה, וממילא הוי כאלו כתיב ספירה בפה, ודמי שפיר לשבועה דתו אין לחלק בין קרא דלבטא בשפתים לקרא וספרתם: ומ"ש מעלתך על מ"ש בכוונ' הר"ן דאין צריך לספור המנין בדיבור ממש והוי דברים שבלב, דלבבו לא כן ידמה, ורצה לפרש דברי הר"ן דאין צריך לספור המנין כלל, לא ידעתי דאם כך הוא כוונתו מאין הוציא הר"ן זה דגמירי להו כך, ולהוציא ממשמעות הכתוב, דכתיב בהו וספרתם כמו גבי ס"ע ואם נאמר כדברי בכוונתו, י"ל דהוכיח הר"ן דהכי גמירי להו מדלא תקנו ברכה גבי זבה ויובל, א"ו דגמירי להו דא"צ לספור המנין רק בהרהור, ולהכי לא תקנו ברכה דהוי דברים שבלב, ומ"מ לא מיעקר הקרא דוספרת לגמרי, דמ"מ ספירה בלב בעי בזבה ויובל ואסיים, דודך דו"ש תמיד: הק' בנימין וואלף איגר סימן לב תשובתי שנית בענין זה מה שכתב א"ד נ"י להסכים במה שכתבתי לדחות ראיית הש"י מהס"ד ומהמסקנא, וגם ראייתו דמר מאלם, שמחתי מאד שראיתי שהסכימה דעתו הגדולה לדעתי הקלושה בזה: ומ"ש א"ד נ"י עוד לדחות ראיית הש"י למה דפסקינן ביו"ד (סי' רע"ד) דבעי שיקרא כל תיבה ותיבה בפיו קוד' שיכתבנה, עדיין יש לפקפק דבשביל זה אינו מוכרח שיהא הוא קורא דוקא, דהא סגי במקרא לו אחר בע"פ והוא כותב, ועי' במג"א (סימן תרצ"א ואלו הכא במגילה בעי דוקא שיקרא בעצמו, משמע דהוא לצאת בקריאתו דוקא, וגם משמע דצריך לכוון לצאת בקריאתו ולא בכתיבתו, וכמ"ש רש"י וז"ל קמסדר פסוקי וקתני דיצא ע"י אותו סידור עכ"ל, משמע דוקא בקריאה יצא ולא בכתיבה: גם הרי בתוס' מנחות משמע דדין הנ"ל שיקראנה קוד' שיכתבנה תלי בחילופי גרסאות, וא"כ יהיה הוכחת הש"י, דאם איתא דכד"ד היה ראיה ברורה לדין זה שיקראנה קודם שיכתבנה מסוגיא דמגילה, מדקאמר דקמסדר פסוקי. ובאמת בלא דברינו חידוש אצלי שלא הוכיחו דין זה דצריך לקרות' קודם שיכתבנה מסוגיא דמגילה והיינו מהא דלבתר דמוקי הש"ס דמנח מגילה קמיה וכו' אמרינן מסייע לרבב"ח אמר ר"י אסור לקרות כו' וע"כ הפירוש דמדקתני סתמא היה כותבה ולא פרשה המתניתין להדיא דמנחה מגילה קמיה, ע"כ משום דממילא משום דאסור לקרות וכו' בעי דמנחא מגילה קמיה וא"כ מה"ט גופא יש להוכיח ג"כ דין הנ"ל דצריך לקרות כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה מדלא קתני במתניתין דקרא מיני' וכתבה, ע"כ משום דממילא לכל כתיבה צריך לקרות מקודם, ואף דאפשר דמקרא לו אחר מ"מ תני סתם כיון דעפ"י הרוב קורא בעצמו, כמו דסמך המתני' דממילא מנחה מגילה קמי, אף דאפשר דמונח לפניו מגיל'