רבי עקיבא איגר רנה

היה לו מיד. אף אם פירש שלא באחריות אין אחריות דנפשיה בכלל. וכמ"ש הר"ן שם. אבל מ"מ דהכל רק לענין דצריך לשלם הדמים ללוקח. אבל מ"מ זכותה לטרוף הקרקע כנלענ"ד. ועדיין צ"ע לדינא כבר נלאו ידי היום מרבוי הכתיבה ע"כ אסיים עם רב הוספי לשעשע אתו עוד, אחיו ידידו. סימן קפו לדידי בן אחי הרב רבי משה ני' בק"ק האמבורג מה דהקשה רומ"פ בסוגיא דבב"מ (דף צ"ד ע"ב) האי או מבעי ליה לחלק דלא נימא עד דמתבר ומיית דא"כ לכתוב מתה לחוד ומה"ט נחייב בשבורה כיון דאכתי לא סלק אדעתיה הסברא דמה לי קטלה וכו' יפה כיון, ושאלת ראשונים שאל. דכך הקשה הריטב"א ונדחק לתרץ עיי"ש. ולענ"ד ליישב דהנה אם הדין דפטור משבורה דקטלה פלגא לא מחייב. יש ספק עצום. אם ע"י השבירה נפחת מדמיו ואח"כ מתה אי משלם רק כשעת מיתה כמו בעלמא בהוזל ומתה. או דבמתה אח"כ אמרינן מעידן דנשבר וקטלה פלגא אתחלתא דמיתה הוא. ומחייב כשעת השבירה. ודומה לזה מצינו בב"ק (דף ס"ה) גבי שמנה והכחישה, אף דלא חייב אהכחשה מדין טבח. מ"מ בטבח אח"כ משלם ד' וה' כעידן הכחשה. אם כן יש לומר דמשום הכי כתיב ונשברה ומתה. לומר דבכה"ג דמתה חייב גם על השבירה לחייבו כשעת השבירה: סימן קפז עוד הקשה ב"א דלמאי צריך או לחלק. נכתוב ומתה ונשברה ונדע דאו קאמר. וכזה צ"ל בההיא דקדושין (דף מ"ג) או לרבות השליח והיינו דע"כ דל"צ או לחלק מדלא כתב ומכרו וטבחו נעלם ממנו דברי התוס' בב"ק (דף ע"א ע"א ד"ה או) דכתבי דמאן דמצריך או לחלק דריש מתחת לרבות השליח. אולם בשיטה מקובצת בשם שיטה ישינה כתב כדברי ב"א ני'. דהו"ל לכתוב ומכרו וטבחו, ונ"ל מה דמיאנו תוס' בזה היינו דלרב ששת דס"ל בב"ק (דף ס"ח) דמכר לפני יאוש אינו חייב דבעינן דמעשה המכירה קיים. א"כ שפיר י"ל דאם כתיב ומכרו וטבחו א"א לטעות. דלא שייך טביחה אחר המכירה דשל קונה הוא דטובח. אבל מ"מ עדיין יקשה למה דקיי"ל כר"נ דבין לפני יאוש בין לאחר יאוש דומכרו היינו שעשה מעשה מכירה אף דלא. מהני אם כן גם אלו כתיב ומכרו וטבחו י"ל דעד דעביד לתרווייהו. היינו דמכר לפני יאוש דלא נקנה ללוקח. ואח"כ טבחו: ובעיקר קושיית תוס' קשה לי. הא י"ל דס"ל דשינוי מעשה קונה. וא"כ א"א דטבחו ומכרו היינו דעשה לתרוייהו. דהא כיון דטבחו ונעשה שלו כי מוכר אח"כ שלו הוא מוכר וצ"ע: וכיון שכן עכ"פ למה שפירש כן בהדיא בשיטה ישינה יקשה קושיית ב"א ני' מסוגיא דבב"מ. דה"נ נימא דנכתב ומתה ונשברה, ולפי הנ"ל יש ליישב. והיינו דמצינו כמה פעמים דדרשינן למה דכתיב בתריה כאלו אמר וכבר עשה כן. כדכתיב קצפת ונחטא. היינו שחטאנו כבר וכדומה פעמים הרבה. אם כן אלו כתיב ומת ונשבר. בעי גם כן או לחלק. דיש לומר דפירוש הכתוב ומתה אע"ג דנשבר מקודם ואשמעינן בהיפוך. דמכל מקום חייב רק כשעת מיתה. ולא מחייב על אתחלתא דטביחה. דהיינו משעת שבירה ונכון: סימן קפח ומ"ש בן אחי רומכ"ת על קושיית השאגת ארי' (סי' פ"ז) דאמאי לא השיבו רבנן לר"י דהוי סופו להקל דאפרן מותר. דלא מקרי סופו להקל אלא היכא דאפשר שיתבטל כל המצוה משא"כ לענין אפרן. ואי דהוי פרכא דנותר כיון דקיי"ל דאינו עובר בבל יראה קיל נמי דמצותו בשריפה ואפרן מותר. אבל חמץ דעבר בבל יראה חמור ג"כ דיהיה מהנקברין ואפרן אסור. דזה אינו. דהא בהא לא יטעה ר"י. וצ"ל דסבירא ליה דזהו לא חשיב פרכא, דמ"מ חמיר לענין זה שהוא בשריפה דוקא. ואם כן יש לומר דגם רבנן סבירי להו הכי. רק דמטעם אחר לא הוי ק"ו דסופו להקל עד כאן דבריו הנה מ"ש בן אחי נ"י דהוי פרכא. זה אינו בדקדוק אלא בדרך שהיא הנותנת דכיון דנותר קיל מש"ה יש קולא דיהיה בשריפה ואפרן מותר. ומ"ש רו"מ דבהא לא יטעה ר"י. מלבד די"ל דר"י לשיטתיה דסבר בסוף תמורה אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף הנקברים רשאי וי"ל דאין הפירוש דרשאי להחמיר ולשרוף ומ"מ אפרן אסור, ולא חיישינן דיהנה מאפרן אלא דבאמת אפרן מותר. וכדצ"ל לדעת המג"א (סי' תמ"ה) דכתב בדעת הרמב"ם דמה דקתני הנקברים לא ישרפו. היינו לנהוג בהם דין הנשרפין ליהנות באפרן א"כ מוכח מה דפליג ר"י עלה דרשאי היינו ליהנות באפרן. וא"כ ר"י לשיטתיה ל"ש לומר היא הנותנת. גם י"ל למה דמבואר בב"מ (דף צ"ה) במה דילפינן שואל דחייב בגניבה ואבידה בק"ו משומר שכר. ופרכינן עלה מה לש"ש דמשלם כפל בטוען טענת גנב בליסטין מזויין. ומשני קסבר לסטין מזויין גזלן עיי"ש. הרי אף דקיימינן עתה דיש בזה צד חומר דמשלם כפל. מ"מ לא סתרינן הק"ו לומר היא הנותנת. דש"ש כיון דקיל חייב בגניבה ואבידה דלא לחייב כפל בטוען טענת גנב. אבל שואל דחמור פטור בגניבה ואבידה דלחייב עלה כפל בטט"ג. היינו ע"כ דמ"מ חמור יותר החיוב קרן בלא שבועה מכפל בשבועה. אלא דעושים בזה פרכא דמ"מ יש מציאות חומר בש"ש מבשואל. וכ"כ תוס' בב"מ (דף מ"ג ע"ב) א"כ י"ל דזהו סברת ר"י ג"כ דיליף בק"ו. דס"ל דחמיר חיוב טורח שריפה ברוב פעמים. מחומרא דאפרן ומחומרא דחיוב לזרות לרוח באם לפעמים לא יהיה עצים, וחכמים ס"ל דדוקא בההיא דבב"מ דלא שכיח כלל שישבע בשקר ויתחייב כפל, בזה אמרינן חמור קרן בלא שבועה מכפל בשבועה אבל הכא אמרינן דהיא הנותנת דזהו גם כן חומרא באין לו עצים שלא יהיה יושב ובטל. ולפי זה שפיר הקשה השאגת ארי' אמאי לא נקטו רבנן הסופו להקל דאפרן. דשכיח יותר מן לא יהיה לו עצים אמנם נ"ל דלק"מ. דזהו דוחק לחלק לרבנן דקיי"ל כוותייהו דלגבי לא מצא עצים וד' מינים לא אמרינן דחמיר טורח השריפה ברוב פעמים. ולגבי כפל אמרינן חמיר קרנא. ולזה נ"ל לחלק. דחכמים ס"ל דדוקא בכפל כשטען נגנבה יש כאן החומר לחייבו בתשלומין. אלא דמסתעף מיניה קולא דבטוען טענת גנב אינו משלם כפל. בזה לא אמרינן היא הנותנת דלית מציאות להקולא דהיינו כפל. טוען טע"ג בלא מציאות החומר במקום ההוא. משא"כ בלא מצא עצים וד' מינים. לפעמים כשבא זמן הביעור ויש לו עצים הוי חומר דטעון שריפה. ובלית ליה עצים הוי קולא דיושב ובטל. ובמקום הקולא לא היה בו צד החומר, שפיר אמרי' היא הנותנת. ולפ"ז לא קשה קושיית השאגת ארי', דלענין אפרן לא שייך קולא דהיתר אפרן אלא אם היה בו החומר דחיוב שריפה, ודמי לההיא דבב"מ הנ"ל ודוק דודו רחימו הק' עקיבא בשולי המכתב ובההיא ענינא קשה לי. דאיך אמרו רבנן לר"י חטאת העוף הבא על הספק ואשם תלוי יוכיח. הא י"ל פרכא על הך יוכיח. דמה להנך שאין בהם חיוב השבתה כלל משא"כ בחמץ דבעי השבתה. ויכולים ג"כ להכניס זה מיד במה מצינו נותר דישנו בבל תותירו וטעון השבתה מהעולם וטעון שריפה. אף חמץ דהוא בבל יראה וטעון השבתה דיהיה טעון שריפה, וצ"ע: תו קשה לי, במ"ש הר"ש והרע"ב במתני' דתמורה הנשרפים לא יקברו משום חשש תקלה. למאי צריכים לזה הא בהנך דנשרפים יש לנו לימוד מקרא. א"כ מש"ה לא יקברו. דמוטל עליו לקיים מצות שריפה והרי אפילו לזרות לרוח ולהטיל לים הגדול דליכא חשש תקלה אינו רשאי. דמצותן דוקא בשריפה, וצריך עיון גדול.