רבי עקיבא איגר כא

וכדמשמע להדיא מלשון רש"י שם, והיינו הכל לס"ד, אבל למה דמסיק שם רבב"ח דבכל מערבין היינו בכל מיני פת, גם מתני' דרפ"ג הכי דבכל מערבין ע"ח בכל מיני פת ומשתתפים בכל דבר חוץ ממים ומלח, וא"כ רש"י נקט לה רק דרך פירוש ולס"ד דהש"ס: וגם לאותו ס"ד הוי סתם ואח"כ מחלוקת והלכה כר"י דדוקא בפת, ולמסקנא ליכא פלוגתא דלכ"ע דוקא בפת: ומ"ש מעכ"ת דרק לכתחילה בעי בע"ח פת, אבל דיעבד או מקום דחק מערבין בכל מילי, ודייק כן מלישנא דברייתא (דף ע"א) ואם רצו לערב ביין וכו', אחרי דמ"מ אין בזה מזור ליישב דברי רש"י דהא רש"י כתב כן על לכתחילה א"א להמציא לנו דין חדש מכח דקדוק כזה מה שלא נזכר רמז דבר בשום פוסק מראשונים ואחרונים: גם ממימרא דשמואל (דף פ"ה ע"ב) בני חבורה שהיו מסובים וקידש עליהם היום הפת שעל השולחן סומכים משום עירוב, משמע בפתאום קידש היום ואין פנאי לגבות העירוב, ומדנקיט הפת שעל השולחן הא אפשר בהסב על היין, דיין שעל השולחן סומכים משום עירוב, משמע דדוקא על הפת סומכים אף דהוי כמו דחק, וידעתי שיש לדחות מ"מ אין לנו לבדות מלבינו מה דלא נזכר בפוסקים, לזה איני מסכים בהוראה זו מה שאינו דרך אמת: ולדעתי טוב שיערבו כל חצר וחצר בפת בלא ברכה וכן יערבו בבה"כ בלא ברכה בכדי שאם לפעמים ישכחו אנשי חצר לערב או שיעופש הפת, שיסמכו על הערוב שבבה"כ, ויהיה להם סמך גדול על דעת אבן העוזר (סי' רס"ה) דמהני בכה"ג ערוב שבבה"כ אף דליכא לחי וקורה מועיל שכל חצר וחצר יוכלו לטלטל ע"י ערוב שבבה"כ, ולמד זה מההיא דסי' שע"ב בכותל שהיה ב' חצרות ועשו אילן סולם להכותל דיכולים לערב יחד דהוי פתח בה"ש דלא גזרו משום שבות, עיי"ש, ה"נ יכולים להביא ערובם בה"ש דרך מבוי שהיא ככרמלית ע"כ:. אף דיש לומר להיפוך ולהביא ראיה מסוף פרק הדר דבמניח ערובו בבית אמצעי ואם בית החיצון לא ערבו דלא מהני כיון דמפסיק בית שלא עירבו וכבר דיבר מזה בת' חכם צבי ע"ש, מ"מ האבן העוזר בעצמו עמד בזה וחילק דשבות מחצר לחצר בלא עירוב חמיר וגזרו אף בה"ש עיין שם והוא דחוק: אולם בכדי שלא יסתרו הסוגיות דעירובין (דף ע"ח) דמהני אילן לעשותו סולם, לההיא דסוף פ' הדר, אפשר לומר דהנה חזינן בסוגיא (דף ע"ח) דר"י ס"ל דאשירה מותר לעשותו פתח, ואילן לא, דאשירה איסור ד"א גרם לה, אבל אילן דאיסור שבת גרם לה לא, וע"כ הסברא דאשירה מקרי פתח דבעצמותו הוי פתח אלא ארי' דרביע עלה איסור אשירה, לא מיבטל בזה תורת פתח, משא"כ אילן דאיסור שבת גרם לה וכיון דאנו באים לתקן בעירוב איסורו דשבת לא מהני תיקון זה היכי דא"א בלא איסורא דשבת לעלות באילן. אלא דאנן פסקינן דאשירה לא מהני, דאף דדבר אחר גרם לה לא הוי פתח ואילן מהני דבה"ש יכול לעלות באילן והוי פתח, והנה לכאורה קשה, מה בכך דבה"ש הוי פתח, הא מ"מ לא הוי פתח לכולי יומא [והמג"א סי' שע"ב רמז לסי' שע"ד, והיינו דעירב דרך הפתח ונסתם הפתח דמהני דאמרינן הואיל והותרה הותרה, אבל באמת אינו דומה, דהתם לא היה עומד להסתם בשבת ולבטל הפתח, אבל באילן דעומד להתבטל הפתח כשתחשך גרע, וכההיא דרסי' שס"ה ס"ז בהגה"ה ובסי' שע"א ס"ה דבעומד לסתור לא אמרי' הואיל והותרה הותרה, מכ"ש בזה באילן דודאי יסתלק הפתח כשתחשך , וכן ראיתי אח"כ דעמד בזה בספר תוספת שבת]: ולזה היה נראה דאילן עדיף דאית ביה תרתי, דבה"ש הוא פתח גמור וגם משתחשך ראוי להיות פתח אלא דארי' דרביע עלה מש"ה מהני, ואשירה הוא דאסור דמכח אריה דרביע עלה גם בה"ש לא חזי, משא"כ באילן דבה"ש הוא פתח גמור וגם משתחשך דלא הוי פתח רק מכח אריה דרביע עלה מש"ה מהני, וכיון שכן י"ל דוקא באילן אף דאיסור שבת רבע עלה מ"מ מה שאנו באנו לתקן איסור הוצאה אינו מעוכב ע"י איסור הוצאה דשבת רק ע"י איסור אין עולין, והוי בזה כמו איסור דבר אחר גרם לה ומהני בצירוף דבה"ש הוי פתח גמור, אבל בההיא דס"פ הדר דהעיכוב מחמת איסור טלטול מבית לבית בלא עירוב, א"כ אותו האיסור בעצמו שבאנו לתקן מעוכב מחמת אותו איסור עצמו, מש"ה גרע דלא מקרי פתח כלל ומצד היתר בה"ש לחוד לא מהני: ולפ"ז בנ"ד דהניחו ערוב ורק איסור הכרמלית מפסיק בזה יש ספק עצום אם נדמה אותו לההיא דס"פ הדר, כיון דאיסור הוצאה דשבת רביע עלה, הוי כמו איסור עצמו גרם לה, או כיון דהתיקון הוא לאיסור הוצאה דמבית לבית בלא עירוב והעכוב הוא מחמת איסור כרמלית הוי כמו דבר אחר גרם לה או דמ"מ כיון דהכל איסורו דשבת הוי כמו אותו דבר גרם לה ודמיא לההיא דסוף פרק הדר, וצ"ע לדינא: ועיין בספר עצי אלמוגים בארוכה דהביא שם דחבורה שלמה התירו ודעתו להחמיר, עכ"פ אם יארע שכחה ולא יערבו, או שיעופש הפת ולא ירגישו, יהיה סמך גדול על העירוב שבבה"כ: סימן טו עוד לו וע"ד טלטול הספרים לבה"כ ע"י תינוק פחות מבן ט' שכתב מעכ"ת דיש לסמוך על הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן לי' בידים: זה אינו, דהא הר"ן פ' כל כתבי כתב להדיא דאף להרשב"א ספינן ליה רק לצרכו אבל לא לצרכנו ואדרבה מחינן בידיה ע"ש: ולכאורה קשה על זה מסוגיא דשבת פ' תולין (דף קל"ט) וליתן ליה לתינוק ישראל הא התם הוי לצרכנו, וצ"ל דהתם דמדינא מותר בחוץ לארץ, מיהו כל כמה דאפשר לשנויי משנינן, מש"ה פרכינן דליתן לתינוק ישראל וכמ"ש רש"י שם גבי נכרי, וכמו דצ"ל להחולקים על הרשב"א דאיסור דרבנן לא ספינן להו כלל, א"כ בודאי יקשה מסוגיא הנ"ל ובהכרח צ"ל כמ"ש דהתם שאני דמדינא מותר לגמרי בחוץ לארץ [ואולם] תמוהים לי דברי הרשב"א בשו"ת (סי' צ"ג) שמביא ראיה לדינו דאיסור דרבנן ספינן בידים מההיא דשבת הנ"ל, והא התם הוי לצרכנו דאסור, ואם נחלק דהתם מדינא מותר בח"ל וכנ"ל ממילא ליכא ראיה כלל, וצ''ע] ומ"ש מעכ"ת דבנ"ד ל"ש אתי למיסרך כיון דלא הוי מלתא דקביעותא: אנחנו לא באנו למדה זו לאסור מטעם אתי למסרך, דדוקא בההיא דזמן ביוה"כ דמדינא הוי מותר ליתן לקטן לשתות, דמה שעושה הקטן השתיה הוא צורך עצמו אלא דמ"מ כיון דאנן עושים בשבילנו לברך שהחיינו אסור דדלמא אתי למסרך ובזה מחלקים דבמילה ביוה"כ דלאו מלתא דקביעותא מותר, והכל במעשה הקטן ענין לצורך עצמו, אבל אם מעשה התינוק על דעת הגדול מדינא אסור (עי' מג"א סי' שמ"ג): גם מה שכתב מעכ"ת דהוי לצורך מצוה דמותר כההיא דמתעסקים עם התינוק בשופר, גם זה אינו, דמותר רק לחנך הקטן במצוה במעשה זו והוי ג"כ לצורך התינוק להרגילו במצוה אבל לא לצרכנו: ולדעתי יש תקנה ליתן להתינוק חומש וסידור שישא לבה"כ לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קריאת התורה וממילא יצטרף הגדול עמו להתפלל יחד, כנלענ"ד: הק' עקיבא סימן טז לידידי האלוף ר' זלמן מפאלצין על אודות בתו החולנית שכל אוכל מזיק לה וכמה שבועות כל מחיתה מסמי תרופה, ד' ירחם עליה ישלח דברו וירפאה, אם חייבת לאכול בערב יוה"כ: חלילה וחלילה לה לאכול, ולאשר כותב רו"מ שהיא מלומדה וגם חרידה לדבר אלקים ובקושי תשמע לו, עצתי ליקח שמש