רבי עקיבא איגר יח

סוכה ולולב דהם מקרי תדירי דמחוייב עכ"פ פ"א בשנה ומזוזה לא, אבל לל"ב דמילה לגבי פסח דמי לתדיר ועי' פירש"י כיון דמצוי הרבה מפסח , א"כ ה"נ מזוזה לגבי לולב וסוכה, דדוקא לגבי תפילין מקרי תדיר, כיון דתפילין עכ"פ בכל יום ומזוזה אפשר דפוטר עצמו לעולם מחיובו, אבל לולב וסוכה כיון דהם רק פ"א בשנה ומזוזה מצוי הרבה מקרי מזוזה תדיר: וא"כ הא ספיקא דדינא במזוזה לגבי סוכה ולולב הי מינייהו תדיר לענין הקדימה: ונ"ל ההכרעה כיון דלל"ב מקרי מזוזה תדיר ומחוייב להקדימו, דהוא תדיר ומקודש, ולל"ק דלולב מקרי תדיר, מ"מ הברירה בידו להקדים איזה שירצה, כיון דמזוזה מקודש ולולב תדיר כמו שכתבתי לעיל בשם הרמב"ם, ממילא י"ל דמחויב להקדים מזוזה דדלמא כל"ב, כנלענ"ד: ואגב אודיעו מה דנ"ל לדינא, במי שיצא מדירתו לבית אחר לדור שם, ויש שם מזוזה מכבר שהניח שם הדר הראשון דמחוייב הוא לברך על המזוזה דזהו מצוה חדשה לו בבית זה, ואף דהוא פשוט, כמדומה אין נזהרים בזה ומצוי לשכוח: ונ"ל דגם ההולך מביתו לעסקיו בשוק שעות הרבה ופעמים נוסע מעירו על איזה ימים, דלכאורה הדין דכשחוזר לביתו יברך על המצוה, דהא בנתים שלא היה בדירת ביתו לא היה עליו חובת מזוזה, ומתחיל עתה חיוב חדש, [ואף דמחזיק ביתו לדור, מ"מ בשעה שאינו בביתו אינו מקיים מצות מזוזה בזה, עי' מג"א סי' כ"א ס"ק ב', וגם בני ביתו פטורים דאין הבית שלהם, והוי כדר בבית שאולה ושכורה] ויהיה כמו יוצא מסוכה לעסקיו וחוזר לסוכתו דמברך, וכמו פשט טליתו ע"ד שלא להתעטף בו מיד, שחוזר ומברך כשלובשו (ועי' מג"א סי' ח' ס"ק י"ח) וצ"ע לדינא: ידידו הק' עקיבא במוהר"ם גינז זצללה"ה מא"ש אחר זמן רב בא לידי ספר ברכי יוסף, וראיתי שכתב בפשיטות (באורח חיים סי' י"ט) בדין הראשון הנ"ל דשוכר בית שיש בו מזוזה דאינו מברך, דלא תקנו הברכה רק על שעת קביעת המזוזה, וממילא גם בדין הב' הנ"ל בנוסע מעירו ואח"כ חוזר לביתו אינו מברך, ולדינא צל"ע סימן להמופלג ידידי ר' מאיר ניימעגין ע"ד שראה סופרים מקילים לקנות עורות מעובדים מנכרי, והם עושים מזה רצועות ומשחירים אותם. חלילה וחלילה לסמוך בזה על דברי תשובת באר עשק, ואין יסוד לדבריו, ודימה שיחור לעיבוד, וראייתו ממיתוח העור אינו ראיה כלל כמובן, וכבר הרעשתי הרבה על זה בסופר אחד שנהג כן ופרסמתי שהרצועות ההמה פסולים, והסופר הוצרך לקבל עליו שלא ינהוג עוד כן ח"ו, ויתרה רו"מ כן להסופרים בשמי, ואם ימאנו וימרו, יודיעני ואכתוב למקומות מושבותם לפסול התפילין שלהם: ידידו הק' עקיבא גינז מא"ש סימן יא להרבני ר' יצחק יוסף ספרא דיוקנא דק"ק ליפנא נ"י., על דבר אשר חדשים מקרוב באו להמציא לעשות שין של ראש מחותכים עור בתמונת שין ומדבקים על הבית: אני בעניי איני נמנה בזה להתיר, וכל מה שראיתי כתוב בזה מכבוד הרב אבד"ק שעפסק אינו מספיק דבנה יסודו על ראי' אחת דדיבוק הוי חיבור מההיא דמנחות (דף ל"ד ע"ב) וצריך לדבק, וזה יסוד רעוע מאוד, דהא רש"י שם דייק בלשונו הזהב, אבל לך הממשמש בהם וניכר ממשן של ד' אגרות הוי ב' אותיות עכ"ל, משמע דרק מכח הכרה במשמוש מקרי ב' אותיות, וא"כ מהני הדיבוק דעי"ז אינו ניכר במשמושן ולא מקרי ב' אותיות, אבל מ"מ י"ל דלא הוי חיבור, ולא הוי עור אחד. תו כתב הרב להעמיד כן בכוונת התוס' ר"ה (דף כ"ז) דמ"ש תחלה דדיבק שברי שופרות אינו מטעם דהוי ב' או ג' שופרות, היינו דהוכיחו להם כן מההיא דמנחות הנ"ל דדיבוק הוי חיבור, ובסוף שסיימו דאף אם נפרש מטעם ב' או ג' שופרות היינו דקרא והעברת שופר משמע שיהיה שופר אחד מתחלתו ועד סופו: ולא נראה לי כלל, דמהיכן משמע שיהיה שופר אחד מתחילה, הא והעברת שופר משמע יותר בשעת העברה יהיה שופר א', וגם זהו כמעייל פילא בקופא דמחטא שכוונת תוס' בדרך הוכחה מסוגיא אחרת ואח"כ דחו ולא ביארו מאיזה טעם:. ומלבד כל אלה, היסוד תמוה דהא בר"ה (דף כ"ו) אמרינן כיון דקאי גלדי גלדי מחזי כב' וג' שופרות, והא גלדי הוי יותר חיבור מחיבור שע"י דבק ואפ"ה מקרי ב' וג' שופרות. אבל כוונת תוס' כך, דלאחר שהקדימו בתירוצם הב' דלא הוי זו ואצ"ל זו דנסדק גרע מסופו להפרד, כתבו דדיבק שברי שופרות אין פסולם מטעם ב' וג' שופרות היינו דאם איתא דיש בו עוד פסול משום ב' וג' שופרות אם כן הוי זו ואצ"ל זו, דהא בנסדק הוי חדא פסול ובדיבק שברי שופרות יש בו עוד פסול משום ב' וג' שופרות ע"כ דאין בו משום וג' שופרות, והא דגלדי גלדי מקרי ב' וג' שופרות, צריך לומר דגלדי כל גלד וגלד שם שופר קטן עליו, אבל שברים אין על שבר שם שופר, ואין בזה משום ב' וג' שופרות ופסולו רק דאין שם שופר עליו והיינו מטעם דדיבוק לא הוי חיבור, וע"ז סיימו דאף אם נימא דיש בו ג"כ משום ב' וג' שופרות לא קשה כלום, והיינו דנימא באמת דהוי זו ואצ"ל זו כדס"ל בתירוצם הא', או כיון דמ"מ לא ידעינן דינא דסיפא דדיבק שברי שופרות במכ"ש מדינא דרישא דנסדק כיון דנסדק גרע בחד צד דסופו להפרד לא מקרי זו ואצ"ל זו: באופן דספיקתם רק כיון דאין על השבר שם שופר אבל לא מטעם דדיבוק הוי חיבור דהא אפילו בגלדי גלדי דהוי חיבור כדרך גדילתו בידי שמים לא הוי חבור גמור, ועד כאן ל"פ אינך אמוראי בטעמא דשופר של פרה, ומשמע דלא ס"ל כאביי לפסלו משום דמחזי כב' וג' שופרות היינו כיון דהוי חבור דרך גדילתו, ובידי שמים הוי חבור מעליא אבל דיבוק י"ל דמודו דלא הוי חבור: ולמה העלים הרב עינו מדברי תוס' סוטה (דף י"ז ע"ב) ד"ה כתבה שני דפין, דכתבו להדיא הטעם דגלדי גלדי משום דהוי כבוג"ש, כיון דמתחילת ברייתן לא הוי בב"א וניכר התוספות לא מהני חבורו, ולמדו מזה לגט דכתב על ב' דפין ותפרן יחד דפסול עיי"ש, והדבר פשוט דמ"ש ותפרן, היינו אף אם תפרן כבר מקודם הכתיבה כמו ההיא דגלדי גלדי: ואף לדברי תוס' מנחות (דף ל"ב ע"א) דלמא להשלים, בחד תירוצא סבירא להו דע"י תפירה הוי חיבור מ"מ י"ל דדבוק לא הוי חיבור עי' מ"ל פי"ב מהלכות טומאת צרעת ה"ו ד"ה תנן פי"ב דנגעים וכנ"ל, ולפ"ז אפשר דל"ש חיבור אלא בבגדים דתפרן יחד אבל גבי אבנים ל"ש חיבור עכ"ל, והיינו דאבנים הוי רק דיבוק בטיט לא אלים כ"כ כמו בתפירה, ומ"מ יקשה מההיא דגלדי גלדי דעדיף ודאי אפילו מתפירה, גם לאידך תירוצם במנחות שם משמע דתפירה לא הוי חיבור: אח"כ נזכרתי שהרמ"א באה"ע (סי' ק"ל ס"ז בהג"ה) כתב דחיבור בדבק הוי ספק, והב"ש שם הוכיח מההיא דמנחות (דף ל"ד) וצריך לדבק דהוי חיבור, ביאור הדברים דהב"ש אף מסיק שם דכתב ואח"כ תפרן פסול, וא"כ יקשה גם לשיטתו מההיא דמנחות דקתני כותבן בד' עורות וצריך לדבק, הרי דמהני דיבוק אח"כ, היינו דבמזוזה וגט צריך כתיבה בספר אחד, אבל בההיא דמנחות הנ"ל דמטעם והיו לך לאות אתינן עלה תליא הכל על שעת הנחתן שיהיה אחד, אלא דמ"מ מוכח דהוי חיבור, משום הכי בגט עכ"פ