רבינו יונה על פרקי אבות ד:א

בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם. אמרו חכמי האומות כי היודע כל החכמות אם אינו אוהב החכמה אינו חכם אלא טפש הוא אחר שאינו אוהב החכמה כי היא הדעת. אך האוהב אותה ומתאוה אליה אע"פ שאינו יודע כלום הרי זה נקרא חכם שעל כל פנים תשיג אל החכמה האמיתית ודעת אלהים תמצא. ועל זה אמר בן זומא איזהו חכם הלומד מכל אדם שכל כך אוהב החכמה ומתאוה אליה ששואל לכל אדם ואף מי שאינו יודע כי אם דבר (אחר) [אחד] ילמד ממנו ואז יצליח דרכו ואז ישכיל. ועל זה נקרא חכם שנאמר מכל מלמדי השכלתי שכן אמר דוד ע"ה שלמד מכל אדם ולא היה אומר זה אינו יודע כמוני כי מכלם למד והשכיל. משל לאדם שהפסיד כלי קטן והלא מכל אדם מבקש אותו:

איזהו גבור הכובש את יצרו. כמו שכח הגוף היא מעלתו וחשיבותו. כך כח הנשמה הוא מעלתה. וגבורת הגוף שהיא הכח באדם גם בבהמה הוא כי לכלם יש כח לישא משאות ומהם יותר על חבריהם. ובזה לא דבר בן זומא כי לא נקראת גבורה אך מגבורת הלב שיש בה שני כחות להיות גבור במלחמה ולא יפחד לבו לעולם. וגם כח כבישת היצר והיא נחלקת בין האדם והבהמה כי לא לבהמות גבורת הלב. ועל זה אמר שהכח האמיץ והחזק מגבורת הלב הוא הכובש את יצרו כי הגבור במלחמה אינו דבר גדול כל כך וכמוהו כמוהם בתאר בני אדם אם להם כח גם לזה חזקה אם למדו ידיהם לקרב אצבעותיהם למלחמה. אך כבישת היצר האויב לאיש על פניו להאבידו היא גבורה נשגבה וחזקה:

שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלוכד עיר. ארך אפים נקרא המאריך אפו ואין רצונו להנקם מיד אך ממתין שעה ומקום לנקום נקמתו. כי הכעסן ומתנקם מיד מחבל את מעשיו ובלא דעת הוא עושה. ועל זה אמר שלמה ע"ה טוב ארך אפים מגבור המאריך אפו אע"פ שאינו מוחל מתוך כעסו אלא שמניח הדבר להנקם אחר זמן יותר היא גבורת הלב מן הגבור במלחמה שגם בלא דעת יהיה גבור להלחם. והמושל ברוחו שהוא יותר ממאריך אפים כי מתוך הכעס הוא מוחל מאשר הוא ירא את דבר ה' הוא גבור מלוכד עיר אע"פ שיש לו שני דברים גבורת הלב וחכמה כמו שנא' (משלי כ"א כ"ב) עיר גברים עלה חכם וירד עוז מבטחה. כי בגבורת הלב והחכמה העצה הנכונה לכדו העיירות. ועל זה נאמר (מלכים ב' י"ח כ') עצה וגבורה למלחמה. ומושל ברוחו גדול וחשוב מכל זה ונמצא כובש את יצרו מכל דבר רע:

איזהו עשיר השמח בחלקו. האומר די לי בחלקי אחר שאני יכול לפרנס את עצמי ואת ביתי ולעסוק בתורה. מה לי לממון אחר אך להיות לי כדי צרכי ולהקים את דבר ה'. כי מי שאינו שמח בחלקו ואינו שבע במה שנתן לו השם ית' עני הוא כמו שמפורש בפסוק (משלי ט"ו ט"ו) כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד. ר"ל כל ימי עני המתאוה לממון רעים (קהלת ה' ט') אהב כסף לא ישבע כסף. אך טוב לב ושמח בחלקו כל ימיו טובים (כי מי) [כמו] העושה משתה תמיד. על כן מדה טובה היא עד מאד להיות שמח בחלקו והוא הנקרא עשיר אחר שהשם ית' נתן לו במה שיתפרנס ויעסוק בתורה ובמצות. כי מה יתרון לאדם בכל עמלו אך לקיים את התורה והמצות:

שנא' יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אין מזה הפסוק ראיה לדבר שהשמח בחלקו נקרא עשיר. אלא שאדם מאושר במדה הטובה הזאת כשאינו חפץ לאסוף ממון ושונא מתנות. יגיע כפיו אוכל ומסתפק בו כמו השמח בחלקו שאין רצונו אלא בכדי חיותו. ושלש המדות האלו סדרן בן זומא כסדר ירמיה הנביא ע"ה. החכמה והגבורה והעושר. כמו שנאמר (ירמיה ט' כ"ב) אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו. הקדים החכמה לגבורה מפני שהיא מעלה אמתית ובנפש השכלית ובגוף שוכנת ולא כן הגבורה שאיננה כי אם בגוף לבדו. אך כי היא מעולה מן העושר שהגבורה היא בגופו דבר קיים כל ימי עודנו חי והעושר חוץ לגוף והוא דבר הנאבד כי יעשה עושר ובחצי ימיו יקחוהו אחרים. ואף ע"פ שהנביא אמר לבל יתהלל אדם בג' מדות הללו. חלק בן זומא ואמר כי יש לאדם באלו המדות צד שיהיה לו בלא טורח ועמל ויתהלל בהן. בחכמה להיות למד (בכל) [מכל] אדם כי אז יבין יראת ה' ואין בזה טורח כי חכמה היא ואינה מלאכה. בגבורה לכבוש את יצרו ולמחול מתוך הכעס גם בזה יתהלל כי מתוך היראה הוא עושה. וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי י"ט י"א) שכל אדם האריך אפו ותפארתו עובר על פשע. והשמח בחלקו אחר שאין חפצו רק ללמוד ולקיים המצות וכי יש לו כדי חיותו ופרנסתו שמח ומכיר כי השאר הבל. הוא העשיר הזה יתהלל בעשרו. כי בכל אלו הדברי' הם ידיעת הבורא ית' כמו שנא' (ירמי' ט כג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'. ועוד הוסיף בן זומא מדה רביעית ואמר:

איזהו מכובד המכבד את הבריות. המכבד את חברו. לעצמו הוא מכבד לא לחברו. ומה תועלת לאיש כי יעשו לו כבוד. אם נכבד הוא לא הוסיף במעלתו ובכבודו מפני הכבוד אשר עשו לו. ואם נקלה הוא לא יחזירוהו נכבד כי יכבדוהו ולמכבדים הוא אבדון לכל נקלה כבוד כי אין מעלתו מוספת כמו שאמר שלמה ע"ה (משלי כ"ו ח') כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד. כי הצורר אבן במרגמה עושה שטות הוא ולא לאבן כבוד כי לא נתעלית בזה. וכן הנותן לכסיל כבוד שטות הוא. נמצאת אומר כי כל כבוד אשר יעשה אדם לבריות לעצמו הוא מכבד שגורם להם כי בעל כרחם יכבדוהו ומתורת חיוב שהוא הכבוד האמיתי. ועל זה נאמר איזהו מכובד המכבד את הבריות :

שנא' (שמואל א' ב' ל') כי מכבדי אכבד ובזי יקלו. ראיית זה הפסוק הוא מקל וחומר. אם הקב"ה שכל בריותיו לא נבראו אלא לכבודו שנאמר (ישעיה מ"ג ז') ולכבודי בראתיו. והן חייבין בכבודו ולא היה בדין להחזיק טובה להם כי לא נבראו לדבר אחר וזו היא מלאכתם ואין להם רשות לעשות אחרת ואעפ"כ אמר כי מכבדי אכבד כ"ש וכ"ש חבריו שאין הגבר (חייס) [חייב] לכבדם אם יעשה להם כי יכבדוהו ועל כפים ישאוהו. וגם בזאת המדה אין בה טורח והיא נאה ומקובלת: