רבינו יונה על פרקי אבות ג:יג

רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. ר"ל שהשחוק ודברי שיחה בטלה עם קלות ראש מרגילין לערוה. אבל כובד ראש ויראה הם סייג לעריות שכל זאת המשנה בסייגים מדברת:

מעשרות סייג לעושר. וכדאמרינן במסכת תעניות (דף ט') על אותו תינוק שהיה קורא עשר תעשר. אמר לו ר' יוחנן עשר בשביל שתתעשר ואמר לו וכי מותר לנסות והא כתיב לא תנסו את ה' אמר ליה (הכי אמר) רבי אושעיא חוץ מזו שנא' הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וגו'. וע"ז נאמר מעשרות סייג לעושר שהרוצה להתעשר יתן מעשרות בעין יפה. ושלא יאמר אלף כורין איך אתן מאה למעשר והם שוין כמה. אלא יתנם. כי השם יתב' ויתע' נאמן לשלם לו כל מה שיתן ולהכפיל את השכר והוא אמת גם על פי הנסיון. וענין הצדקה הוא כמו המעשרות ובהרבות בצדקה יוסיף עושר על עשרו. ואל ימנע לב האדם מליתן מתנות גדולות לאביונים פן ימעט עושרו ולא יספיק. וידוע ידע כי זאת תהיה הסיבה אליו לעשות במשפט. ואל יחשוב העשיר הגדול בתתו הרבה בצדקה. אם לא נתן לפי עשרו ורוב נכסיו שינקה כי יעלה בלבבו דבר רע לאמר. כמה מעות פזרתי בצדקה כמה וכמה נפשות ימותו ברעב והצלתים. והוא לא ידע בכל אלה כי טוב העני ונותן הון רב כמו המעשר. כי הרש ואין לו אלא סאה ונותן מעשרו כראוי והעשיר יש לו אלפים סאה ונתן למעשר מאתים חסר אחת. יצא העני נקי מנכסיו והעשיר נתחייב בהם. כך הצדקה כל אדם שיש לו ליתן כפי כל מה שיש לו אם מעט ואם הרבה:

מסורת סייג לתורה. מסורת אלו מלא וחסר והטעמי' שמסרו חכמי' לתלמידיהם. והם סייג לתורה שבכתב שלא תמצא הספרים חלוקים כי אם במקומות מועטים מה שאין כן בספרי התלמוד כי בכמה מקומות הגרסאות מתחלפות גם בכל יום ויום הסברות מתחדשות ומהם כותבין הגרסא על פי דעתם ונתנה רשות לסבלו. כי ספר שלם אין בארץ אשר לא יחטאו ותולין הטעות על הספר ולא על דעתם:

נדרים סייג לפרישות. הפרישות היא מדה עליונית. וכמה מעלות טובות יש להשיג אלי' כדאמרינן נקיות מביאה לידי פרישות. והוא הפורש מהנאות העולם. ואפילו מדברים המותרים באכילה ובתשמיש. גם בכל התאות האחרות בהמנע מן הכבוד ומן השררה והעושר וכיוצא בהן. ומתרחק משרשי' ומתקרב אל עיקרי הנפש ויסודה והוא קרוב לעבודת הבורא ית' כיצד במאכל. האוכל מעט לכדי חיותו שיהא בריא כדי ללמוד תורה הרבה ולעשות מלאכת ה' מלאכה מרובה. או השותה די הסרת צמאו. לא ישתכר ולא יתגל בתוך אהלה. ומה שאינו משמש בהנאה כי אם לקיים המצוה הרי זה מדרך הפרישות שאין דעתו ליהנות מן העולם ועוד תועלת שניי' שישמור נפשו מחטא כי לשיתגבר עליו היצר ויתאוה לעשות עבירה יאמר בלבו מן ההנאות המותרות אני נשמר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת. וחטאתי לאבי שבשמים כל הימים. וזה הדבר ימנעהו מן המכשולות. אך המתקרב אל טבע החומר ונמשך אחר תאותיו והנאותיו גם כי לא יעשה איסור. נמצא מתרחק מעיקר הנפש ויסודה. גם כי יגרום אל הנפש שתמשך אחר הגוף והחומר ומסעף אותה במערצה משרשיה ומיסודה. וכמו שכתוב (הושע ד' י"א) זנות ויין ותירוש יקח לב. והוא הדעת כמו שנאמר (משלי ט"ו ל"ב) ושמע תוכחת קונה לב. על כן נתנו עצה למי שאינו יכול (למשוך) למשול ברוחו ונמשך אחר ההנאות לנדור נדר לימים לאמר עד זמן פלו' לא אוכל ולא אשתה כי אם כזה או לאסור עצמו בדבר המותר וההרגל ישלוט עליו שמתוך כי הוא מקיים נדרו. נמצא מנהיג את עצמו לכבוש את יצרו ובזה תועלת בידו הפרישות וכדאמר ליה לר' פנחס אם לא יכלת למיכל חולין בטהרה כולה שתא. אכול לשבעה יומי. ( אמר המעתיק המאמר הזה הוא בירושלמי פ"ק דשבת והגרסא שם לרב) . שהאוכל חולין בטהרה נקרא פרוש. כדאמרינן (חגיגה יח:) בגדי עם הארן מדרס לפרושים. אבל אין ראוי להגדיר את עצמו בגדרים אלא אם כן יצרו מתגבר עליו שיוכל לידור על דרך רפואה. אך מי שמושל ברוחו ויכול להשיג אל מדת הפרישות בלא נדר אין לו לדור. כדאמרינן לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עצמך את המותר אבל ודאי אם ראה אדם שיצרו מתגבר עליו צריך להרבות סייג מרובה. כפי מה שצריך לכבוש את יצרו. וכיון שנכבש יצרו חוזר למדת הבינונית משל לרופא בזמן שרואה שהחולי קל ונוח להתרפאת עושה לו רפואה קלה. ובזמן שרואה שהחולי כבד וחזק בורר לו רפואה חזקה עד שיתרפא ואחר כך חוזר ונותן לו דברים בינוניים שמעמידין את הגוף על בוריו. ועל זה אמרו נדרים סייג לפרישות ולא אמרו שבועה סייג לפרישות מפני שהשבועה היא פוסקת מיד מפני שהוא נשבע שלא יאכל דבר זה עד יום פלו' ואין זה סייג כי מיד נפסק שאינו יכול לעבור עליו. אבל נדר הוא שאומר אם אוכל יותר מזה השיעור עד יום פלוני יאסרו כל פירות שבעולם עד זמן אחר שיקצוב. זה נקרא סייג שהוא דבר שיוכל לעבור עליו. ומוטב למכוין לבו לשמים אם איננו שלטון בעצמו לעשות הסייג ההוא בלא נדר:

סייג לחכמה שתיקה. זה סייג בין לחכמה עצמה בין למדותיה כיצד שאינו נכנס לתוך דברי חברו ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ואע"פ שאינה מכלל השתיקה. השתיקה מביאה לידי כך לחכמה כיצד שאינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה כי הלומד בפני רבו ורואה סברא אחת כהלכה אל יחשוב מיד כי היא האמתית ולא ירצה לאומרה בטרם שיסיים רבו מלדבר. ואם יעשה כן יפסיד מה שיאמר רבו ולא ידע הסברות מן החכמים הקדמונים כי לבו נע ונד מלהודיע דעתם. וגם כי סברתו לא תוכל להיות מכוונת כל כך עד שישמע מה שאמרו הראשונים וישקול במאזני שכלו אי זו יכשר הזה או זה על כן השתיקה לתלמיד לפני הרב והגדול ממנו בחכמה סייג. ובהמצא סברא והרב עודנו מדבר והלא שותק לא יפתח פיו עד שיאירו דברי רבו וסברתו חקוקה בלבו. עד שיגמור הדברים וידע מה שלמדו רבו. ואחרי כן תהיה סברתו צלולה ומכוונת ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי י"ח ב') לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו: