רבינו יונה על פרקי אבות א:ה

יוסף בן יוחנן איש ירושלם אומר יהי ביתך פתוח לרוחה. י"א שימצאו בביתו הרוחה בני אדם הצריכין. או פי' שיהיה ביתו כבית אברהם אבינו ע"ה שיהיה ביתו בדרך במקום דוחק כדי שיכנסו לשם העוברים והשבים ויהיה ביתו פתוח לארבע רוחות מכל צד שיבואו שימצאו פתח פתוח ויפנו לשם כמו שאמר איוב (איוב ל"א ל"ב) דלתי לאורח אפתח:

ויהיו עניים בני ביתך. הוא נדרש לשני פנים. במקום שקונה עבדים ומפרנסם ישתמש בעניים ויפרנס אותם ולא יצטרך להוציא מעות בקנייה שנמצא מרויח ועושה מצוה. פ"א וגם שיהיו העניים רגילין לביתו ויעמדו שם בלא בשת פנים בהראותו להם פנים של שמחה ולתתו להם רשות בכל אשר לו כאשר יתן איש לבניו ולאנשי ביתו:

ואל תרבה שיחה עם האשה. ששיחת הנשים מביא' לידי הרהור עבירה וביטול תורה:

באשתו אמרו קל וחומר באשת חבירו. (כמרז"ל כי באבות דר' נתן אומר) באשתו נדה אמרו ק"ו באשת חבירו. ר"ל שלא ירבה דברים עם אשתו נדה שמא יתגבר עליו יצר הרע ויבוא לידי פשיעה וק"ו באשת חברו שיצרו תקפו עליה ביותר. שאם בזאת שלמחר תהא לו מותרת ודומה לו פת בסלו אמרו כ"ש באשת נכרי שהיצר מתאוה אליה כענין שנאמר (משלי ט' י"ז) מים גנובים ימתקו. ונראה לפרש כפשוטו באשתו אמרו שלא להרגילה בדברים לעולם כדי שלא יהא מצוי עמה בכל יום. שאין לאדם להיות עם אשתו להנאתו אך לקיים המצוה להפריש בין האדם ובין הבהמה כמו שאמרו במסכת ברכות (כב.) גבי בעל קרי שלא יהא מצויין עם נשותיהן כתרנגולין. והיא מדת הפרישות המביאתו למדרגות העליונות כדאמרינן (ע"ז כ:) פרישות מביאה לידי טהרה:

מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו. כלומר גורם שהיצר מתגבר עליו שנקרא רע כדאמרינן (קדושין ל:) גדול יצר הרע שבוראו קראו רע שנאמר (בראשית ח' כ"א) כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וזה האיש גורם הרע לעצמו שנתן לו מקום והזמנה להדבק בגופו על ידי השיחה והפריץ על המדות יותר משאר בני אדם שפעמים יצר מתגבר עליהם אבל בשלא יעשו הם דבר גורם ולא הגרמת עצמן תפתח עליהם הרעה:

ובוטל מדברי תורה. כי מחשבת התורה לא תכון לנגד עיניו בעוד לבו פונה אל האשה ולא לשיחתה כי הן שתי מחשבות שאין הלב סובלתן כאחד:

וסופו יורש גיהנם. שסוף בא לידי עבירה אחר אשר בשרירות לבו הולך ומרבה דברים על פנים ( אמר המעתיק נראה להגי' במקום על פנים עם האשה עיין במדרש שמואל ) יעשה חטא וירד שאלה. וזהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת ז' כ"ו) ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה. ר"ל כי המות יסירהו מן העולם מחיי עולם קטן אבל האשה תאבד הנפש לעולמי עד. הנה כי היא מר ממות אשר היא מצודים וחרמים. האדם כיון שמביט באשה נלכד הוא ברשתה אשר היא מצודה ולא יכול להמלט ממנה. כי האיש רואה אשר חשקה לבו ואינו רואה מה יהיה לו עליה באחרית הימים. כמו שאמר הפייט יונה פותה הולכת במדבר רואה את הבר ואינו רואה את המכבר. וחרמים לבה כשהיא חושקת את האדם בלבה אפי' אם לא יחשוק אותה ומזלו הרע של זה האיש גרם שתחשק היא. בו אסורי' ידיה שאם אחזה בידיה כבר לקוח הוא בבית האסורים ושוב אין לו תקנה. טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה (קהלת ז' כ"ו) שהצדיקים הקב"ה שמרן ואין מזמן להם דבר אשר יוכלו להכשל בו אבל החוטא שאינו מתרחק מדרכים רעים ואין לבו שלם מזדמן אליו ענין כזה: