רבינו יונה על פרקי אבות א:י

שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר אהוב את המלאכה. שלא תבטל אדם ממלאכה כי הבטלה מביאה את האדם לידי שעמום (כתובות נט:) והיא מדת החולי שנאמר עליו (משלי כ"א כ"ה) תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות. רוצה לומר כאשר הוא מרגיל איבריו להתבטל ממלאכה מאנו ידיו כי ההרגל שולט עליהם. ואמרו עליו עוד (משלי כ' ד') מחרף עצל לא יחרש ושאל בקציר ואין. שהוא חושב כי כשישב בטל מן מלאכה שהיא מנוחה לו והוא הפך כי ביגיעה יהיה לו מנוחה כי מפני החורף ינוח ויעמוד בביתו ולא יחרוש ושאל בקציר לאסוף התבואה ואין וימת ברעב. אבל החורש בחורף (משלי כ"ח י"ט) עבד אדמתו ישבע לחם כי אין אדם משיג למנוחה אך ביגיעה תחלה. כי מרדף רקים ורודף אחרי יושבי אל הקרנות הבטלים ממלאכה ישבע ריש:

ושנא את הרבנות. סמך זה לעבודת המלאכה שהם מענין אחד שישנא את הרבנות ומעלת הבטלנין שסופן לבוא אל מדת העוני. ויעסוק במלאכתו כל היום כדאמר (פסחים קיג.) ליפשוט נבילתא בשוקא ואכול אגרא ולא תימא כהנא אנא גברא רבא אנא. ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי י"ב ט') טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם. ואין פי' של נקלה כמשמעו אך הוא הפך לשררת המתכבד:

ואל תתודע לרשות. כי עבודת הרשות היא קשה עד מאד ועל כל פנים כיון שמקבל עליו עול מלך סופו לפרק עול מלכות שמים ולבטל המצוה כי הוא מתפחד מן הרשות ומלאכתו מרובה ויעשה מלאכת ה' רמיה מפני המלאכה ההיא. ועוד שלסוף יורידנו מנכסיו בלי תועלת שאין מקרבין לאדם אלא לצורך עצמן. ועל כל פנים כיון שמקבל עליו עול מלך בשר ודם פעם אחת לא יוכל לעשות אשר האדון מבקש: