רבינו יונה על פרקי אבות א:א

משה קבל תורה מסיני וכו'. ארז”ל (ב"ק ל.) האי מאן דבעי' למהוי חסידא לקיים מילי דאבות ואמרי לה מילי דנזיקין ומפני שאדם משיג אל מעלת החסידות בעשותו אחת מאלה הדברים שמוה בסדר נזיקין. ואע"פ שגם כן אמרו לקיים מילי דברכות והוא מסדר זרעים מפני שמדברת מברכות הזרעים והפירות שמוה בסדר ההוא (אמר המעתיק עיין במדרש שמואל מה שכתב בענין זה בשם רבי יוסף נחמיאש ז"ל). ועוד מפני שהם דברי הסנהדרין שמוה בסדר הדינים וכן כל החכמים הנזכרים עד רבן יוחנן בן זכאי כלם מן הסנהדרין:

משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. בין תורה שבכתב בין תורה שבע"פ. שהתורה בפירושה ניתנה שאם לא כן אי אפשר למדע ביה שהרי כתוב לא תגזול וכל נזיקין בכלל אותו הלאו והן הן התורה שהיה קבלת משה בסיני אע"פ שלא נכתבו. ועוד כתוב בין דם לדם ובין דין לדין ובין נגע לנגע וכמה מראה דמים וכמה דינין מתחלפי' ומראות הנגעים כמה וכמה הידועים אצלינו על פי קבלה ואם היו מפורשין לא היינו יודעין לאי זה הדרך נלך. והם אינם מפורשים כי לא ניתנו לכתוב וכתיב (שמות כ"ד י"ג) ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה. תורה זו תורה שבכתב והמצוה זו תורה שבעל פה נמצאת אומר כל המצות שנתנו למשה בסיני בפירושן נתנו והכתב הוא שנקרא תורה שבכתב והפי' הוא שנקרא תורה שבעל פה ומשה למד את כל מפי הגבורה:

ומסרה ליהושע. כמו שנאמר (שמות ל"ג י"א) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל:

ויהושע לזקנים. כמו שנאמר (יהושע כ"ד ל"א) וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע:

וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והוא עזרא וסיעתו ונביאי בית שני היו באותה סיעא כמו שאמרו במ' יבמות (דף ט"ז) א"ר דוסא בן הרכינס כשאמר חגי דברים הללו על מדוכה זו היה יושב. הנה כי הנביאים של בית שני אחר החרבן היה כי חגי הנביא היה שמה. ואנשי כנסת הגדולה מסרוה לאנשי דורם. והחכמים לבניהם אחריהם בכל דור ודור. והיתה הקבלה מחכם לחכם עד שנתקבצו כל חכמי ישראל ונזרקה עצה מפי כלם להכתב תורה שבעל פה וכתבו וסתמו התלמוד ואחרי כן לא נוסף בו דבר ולא נגרע ממנו. וגם הדור ההוא מסרוה לגאונים והיתה הקבלה מגאון לגאון רב מפי רב עד היום הזה:

הם אמרו ג' דברים. הוו מתונין בדין. למורים הוראות ולפוסקין הוראות ולפוסקין את הדין אמרו לבל יסמכו במחשבה ראשונה אך בהמתנ' גדולה ובעיון הדק לבל יטעו בשיקול הדעת כי האדם הממהר להורות נקרא פושע ואע"פ שחשב לומר האמת אין זה שוגג אך קרוב למזיד הוא אשר לא נתן בלבבו לאמר לבב הנמהרי' לא יבין לדעת כי הטעות בכל אדם מצוי הוא וזהו שארז"ל (אבות ד יב) הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. ועל ענין זה אמר שלמה ע"ה (משלי כ"ו י"ב) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. וכמו שאמר חז"ל (אבות ד ז) הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. לכן האדם המורה יש לו לישא וליתן בדבר ולהחמיץ המחשבה ולהשהותה כענין שאמרו (סנהדרין לה.) מחמיצין את הדין שעל ידי חימוץ והמתנה מוסיף סברא על סברתו ופלפול על פלפולו עד שידין דין אמת לאמתו כי במחשבה השניה יראה לומר מה שלא ראה בראשונה. ובענין זה אמר אסף (תהלים ע"ג כ"א) כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן כלומ' אחרי אשר לבבי מתחמץ ומתפלפל על החכמה וכליותי אני משתונן ומתחדד השגתי לדעת כי בלי זה לא ידעתי וזה חלקי. (וכמו) שכתוב אחריו ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. והטעם על שאמר הוו מתונין בדין כדי להזהיר יותר על הדינין משאר הוראות שהם עיקר גדול בידיעת יתב' ויתע' וכמו שאמר ירמי' הנביא ע"ה (ירמי' ט' כ"ג) השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'. ואיך ישכיל אדם לדעת את ה' והוא דבר הנמנע אך בזאת ידענו לעשות דין ומשפט כי ה' עשה (את) אלה. וזהו שנא' (ירמי' כ"ב ט"ז) דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אתי נאם ה'. וכתיב במקום אחר (מיכה ו' ח') ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד כי הדינין הם שרש גדול לתורה ומהם נשתת העולם כמו שאמר במדרש (שמו"ר ל ג) כתיב לפני עשרת הדברות ושפטו את העם בכל עת וכתיב לאחר עשרת הדברות ואלה המשפטים. משל למטרוניתא שהיתה הולכת בדרך ועבדי' הולכים לפני' ולאחרי' בכלי זיין:

והעמידו תלמי' הרבה. כדעת ב"ה. כענין ששנינו ב"ש אומרים אין מלמדין אלא לתלמיד הגון וצנוע וכשר וירא שמים שנאמר (איוב כ' כ"ה) כל (חשך) טמון לצפוניו. וב"ה אומרים מלמדין לכל אדם. מאה בשביל שיצאו מהם עשרה טובים ועשרה כדי שיצאו שנים ושנים לפי שאינכם יודעים אי זה מהם יכשר זה או זה ואם שניהם כאחד טובים. וכה הוא מעשה של הלל שכנס לכל תלמידיו ואמר להם תלמידי יש כאן כולכם אמרו לו הן. א"ל אחד מתלמידיו כלם כאן חוץ מקטן שבהם אמר להם יבא קטן שעתיד הדור להתנהג על ידו. והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי. הנה כי אין לדחות הקטנים מפני הגדולים כי הגדיים נעשו תיישים. ועל ענין זה דרשו רז"ל (יבמות סב:) בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך אם העמדת תלמידים בבחרותיך העמיד תלמידים בזקנותיך. הנה כי הרבות תלמידים דבר טוב הוא עד מאד וזכות הוא לו לרב:

ועשו סייג לתורה. כענין שנאמר (ויקרא י"ח ל') ושמרתם את משמרתי כלומר עשו משמרת למשמרתי. והסייג הוא דבר גדול ומשובח לעשות סייג וגדר למצות לבל יוכל להכשל בהם הירא את דבר ה'. לכן המקיים את דברי חז"ל שהם סייגים למצות של תורה חיבב היראה ממי שעושה המצוה עצמה כי אין עשיית המצות הוכחה ליראה כמו השומר לסייגים שהוא נזהר מתחלה שלא יביא לידי פשיעה. אך העושה המצוה ואינו מקיים הסייג מראה לנו כי אם ייטיב בעיניו לעשות מצוה אל ירע בעיניו אם יפשע בה ולפרוץ פרץ לא חש מפני היראה ופורץ גדר ישכנו נחש. הנה כי דברי חכמים ז"ל יסודות ואילנות ליראת שמים שהוא עיקר העולם ויסוד המעלה. וכל מצות כלם פרפראות אלי'. וזהו שאמרו במדרש (שה"ש רבה א') כי טובים דודיך מיין (שה"ש א:) חביבין דברי סופרים מיינה של תורה: