רבינו יהונתן מלוניל על עירובין ד:

אגמריה רחמנא למשה. כדאמרי' בריש פירקין [דף ד.] מחיצות והלכותיהן הלכה למשה מסיני:

לא תפרוץ רובה. לא הקפידה תורה אלא על הנפרץ שלא יהיה רוב:

מתני' מקיפין ג' חבלים וכו'. אשיירא קאי דשרינן להו להקיף בקעה גדולה במחיצה גרועה כזו אע"פ שמגיע לכל אחד ואחדמבני השיירא יותר מסאתים או מיירי ביחידובלבד שלא יקיף אלא עד בית סאתים דכל מחיצה שהיא ערב בלא שתי כמחיצה של חבלים או של שתי בלא ערב כגון מחיצת הקנים האמורה בסמוך במשנתנו אינו מחיצה להתיר יותר מבית סאתים ליחיד ובית [ד'] סאתים לשני יחידים או לשיירא להתיר להם כל צרכן ושלשה נעשו שיירא ומתירין להם עד שבע סאים או שמונה ובלבד שיהיו צריכין להם:

מקיפין שלשה חבלים. כלומר נועצין שני פסין לכל רוח ורוח אחד בראש הדופן ואחד בסוף וקושרין ג' חבלים מפס זה לפס שני ואותן החבלים נחשבין לדופן אע"פ שרובה פרוץ מעומד לפי שכל פחות משלשה טפחים כלבוד דמי וכעומד חשיב ליה שאם היה בין חבל לחבל שלשה טפחים אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לחבלים דכל עומד שהוא פחות מג' אין בו כח לעמוד כנגד הפרוץ שבשני צדדיו או למעלה ממנו או למטה ממנו ועוד שהרי פרוץ מרובה על העומד הוא:

שיעור חבלים צריכין שיהא עוביין טפח ושלש משהויין שיהא הכל עשרה טפחים שהרי בין חבל לחבל שהן שלשה אוירים לכולן תשעה טפחים פחות שלשה משהויין שלשה טפחים פחות משהו לכל אחד ואחד מאוירין:

מקיפין בקנים. כל הבקעה לצורך השיירא וזאת המחיצה שהיא של שתי בלא ערב בשיירא התירוה ולא ביחיד אלא עד בית סאתים לבדם אע"פ שיש לו כלים מרובין שצריך להם יותר אבל לשיירא כל צרכם ורבנן סבירא להו אפילו ליחיד כל צרכו ובלבד במדבר אבל לא ביישוב ולהכי נקט שיירא דלא משכחת יחיד שילך במדבר אלא בחבורה רבה:

כל מחיצה שאינה שלשתי וכו'. שכשהיא עשויה משתי וערב היא חזקה ובריאה ויכולה לעמוד הרבה אבל מחיצה של שתי בלא ערב כגון מחיצת קנים או ערב בלא שתי כגון מחיצת שלשה חבלים בפחות פחות משלשה אינה מחיצה כלומר להתיר להם כל צרכן אלא בית סאתים לכל אחד ואחד ופליג בה אאבוה דהיינו רבי יהודה שמתיר לשיירא כל צרכה אבל ליחידים לא פליגי דשניהם שוין שאין נותנין ליחיד אלא בית סאתים במחיצה פחותה כזו והכי שמעינן להו דתנן בברייתא [ד' טז:]:

וחכ"א אחד משני דברים. בין רבים בין יחיד מהני ומועיל שתי בלא ערב או ערב בלא שתי נותנין להם כל צרכן ובגמרא [ד' יז.] פריך חכמים היינו חכמים דפליגי עליה דרבי יהודה אבוה דר' יוסי בר' יהודה דהכא ומתרץ יחיד ביישוב כלומר אם נתיר ליחיד העומד ביישוב לעשות לשדהו שהוא יתר מבית סאתים או מבית כור מחיצה של שתי בלא ערב או ערב בלא שתי דלרבנן קמאי דוקא במדבר הוא דשריא ליה ולא ביישוב שהרי דומיא דשיירא קאמר שלא דברו בשיירא אלא בהווה וחכמים בתראי שאינן מזכירין שיירא מתירין אפילו ליחיד ביישוב מחיצה כזו:

ארבעה דברים (פוטרין) [פטרו] במחנה וכו'. (פוטרין) [פטרו] התירו להם חכמים למחנה היוצא להלחם אפי' למלחמת הרשות וכל שכן למלחמת מצוה אע"פ שהוא אסור לכל אדם ואפי' לשיירא ההולכת ממקום למקום שדין שיירא בד' דברים אלו כדין יחיד העומד בביתו:

מביאין עצים מכל מקום. ולא חיישינן לגזל בין שהם עצים חשובין שמצאן בתוך השדות של בעלי בתים ואפי' מצאן תלושין שלא תאמר דוקא כשמצאן מחוברין בתוך הזרעים הוא שהתירו להם חכמים שהרי נהנה בעל הבית בעקירתם מתוך תבואתו אבל אם מצאן תלושין לא קא משמע לן ואפי' הן תלושין ויבשין הכל התירו להם חכמים לפי שאי אפשר למחנה להיות בלא עצים לאפות תבשילם ופתם:

והתירו להם לאכול בלא רחיצת ידים ולהתפלל בקנוח ידיהם בעפר לבדו ואם הם רחוקים ממים אפילו מיל דליחיד היינו מצריכין אותו לילך למעיין או לבור ומקוה מים עד ארבע מילין ולמחנה לא הצריכו:

ומדמאי. אם עמי הארץ מביאין להם לחם ויין לקנות כמנהג לא מצרכינן לחכמים שבמחנה שיעשרו ממה שקונין מהן אלא תלינן לקולא דרוב עמי הארץ מעשרין הן דלא גרעי מאכסנאים דתניא [דף יז:] מאכילין את העניים ואת האכסנאים דמאי:

ומלערב. מפרש בגמ' בעירובי חצירות שאם הקיפו בקעה אחת במחיצה ובתוך הבקעה תקעו אהליהם כל אחד ואחד נמצא שהבקעה היא להם כחצר שיש בה בעלי בתים הרבה ונחמיר עליהם שיאסרו לטלטל בבקעה אא"כ עירבו עירובי חצרות קמ"ל מתני' דלא נחמיר עלייהו ושרו לטלטולי בכל הבקעה בלא עירוב אבל בעירובי תחומין הצריכום חכמים שאסור להם לצאת חוץ מאלפים אמה ממקום ששבתו בו בשבת אא"כ הניחו עירובי תחומין כדין כל יחיד העומד ביישוב דמה צריך להם להתיר לצאת [חוץ לתחום] בעוד שאין נלחמים ואין האויבים יוצאין לנגדן:

גמ' חצר שתשמישה לאויר ואינה מוקפת שתי וערב אלא שתי בלא ערב או ערב בלא שתי וכו'. וצ"ע מה שפירש הרב אלפסי ז"ל שתשמישה לאויר שתי בלא ערב או ערב בלא שתי דהא במסכת סוכה (דף כד:) מפרש אילן המיסך על הארץ וכו' דמוקים ליה דעביד ליה בהוצא ודפנא שהוא שתי וערב ופריך התם אי הכי דמחיצה מעלייתא היא אמאי אין מטלטלין בו אלא בבית סאתים ותו לא ומתרץ משום דהוה ליה מחיצה שתשמישה לאויר אלמא אע"ג דאיכא שתי וערב לא הוי מחיצה לטלטל בו יותר מבית סאתים ועוד איכא ראיה אחרת דתניא [דף כב.] כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל כל אויר שתשמישה לדירה כגון דיר וסהר ומוקצה וחצר אפי' בית חמשת כורין ובית עשרה כורין מותר וכל דירה שתשמישה לאויר כגון בורגנין שבשדות בית סאתים מותר יותר מבית סאתים אסור. והפירוש שקבלנו מרבינו כך הוא כל (חצר) [אויר] שתשמישה לדירה אפילו מקום שאינו מקורה אם תשמישו לדירת אדם כלומר לכניסתו וליציאתו והם תמיד כגון דיר וסהר וכו' מטלטלין בו אפי' ארוך כור או כורים שהרי הוקף לדירה. וכל דירה שתשמישה לאויר אע"פ שהיא מכוסה והיא עשויה כגג העשוי לדירה כיון שאינו נעשה לדירה אלא לשמירת אויר שהוא חוצה לה כלומר השדות והכרמים שלא תעבור בה רגל אדם ורגל בהמה כגון אלו הבורגנין והן יושבי צריפין והן עשויין בשתי וערב אע"פ שהן עשויין כשאר כל בתים כיון שאין תשמישן (לתשמיש) [לדירה] בית סאתים מותר אם אין בין תוך כל אלו המחיצות אלא בית סאתים מותר דבזה השיעור מועיל כל מחיצה ויותר מבית סאתים אסור לטלטל בו אלא בארבע אמות: