רבינו גרשום על תמורה ב:

מה סופינו לרבות את האשה. כלומר מהכא נלמד שסופינו לרבות את האשה שעושה תמורה ת"ל המר ימיר ריבה. [ורבנן נפקא להון אשה מואם המר מוי"ו דמאם דמיותר דלא צריך למיכתבי:

הני מילי דהשוה הכתוב אשה לאיש בעונש (דלא) דשוה בכל בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דלאו שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הצבור כו'. ל"א ס"ד הני מילי דהשוה אשה לאיש בלאו שיש בו מעשה אבל מימר דלאו מעשה הוא אלא דיבור אימא לא תילקי קמ"ל:

שלא הגיע לעונת נדרים. לי"ב שנים דנדריו נבדקין:

מופלא שיודע לשם מי נודר דמצי למימר איש כי ידור נדר בערכך מה ת"ל כי יפליא כו']. מדאקדושי מקדיש מופלא הסמוך לאיש דנודר היינו מקדיש:

דתניא איש איש. אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם לרבות עובדי כוכבים:

קדשי עובדי כוכבים. זבחים שהעובדי כוכבים מקדישין לא נהנין ולא מועלין מפרש לקמן:

ואין מביאין עליהם נסכים. א) עי' בתוס' מנחות [דף עג:] ד"ה אי דהביאו גי' רבינו דהכא דגרס עליהם ע"ש. משמע הכא להאי לישנא שהעובדי כוכבים אין מביאין על קרבנן נסכים משלהן (והא דאמרינן) והא דתנן במס' שקלים עובד כוכבים ששילח עולתו ממדינת הים ושילח עמה נסכיה קריבין משלו היינו תקנת' דרבנן דז' דברים התקינו ב"ד וזה אחד מהם ולא מדאורייתא ולהאי לישנא דכתב ואין מביאין נסכים בפני עצמן היינו דאין מתנדבין להביא נסכין (בפני עצמן) בלא זבח אבל קרבנם טעון נסכים (בין) או משלהן (בין) או משל צבור דנפיק ב) עי' במנחות שם דמשמע דבנסכים הבאין עם הזבח לא צריך קרא משום דעולה וכל אביזרהא ע"ש וצ"ע מלכל נדריהם כדמפרש בפרק ואלו מנחות:

[בכולן להחמיר. דמועלין בהן וחייבין משום פגול כו'] אבל בקדשי בדק הבית מועלין. דקדשי ה' נינהו [ולרמי בר חמא דקא בעי לה קסבר מהכא לא תפשוט דהקדיש עובד כוכבים להתכפר עובד כוכבים לא קא מיבעיא ליה. דודאי אין עושין תמורה כי קא מבעיא ליה הקדיש עובד כוכבים להתכפר ישראל לפטור חובתו של ישראל בתר מקדיש אזלינן ומקדיש עובד כוכבים הוא ואין עושה תמורה או בתר מתכפר דישראל הוא אזלינן ועושה תמורה:

מקדיש מוסיף חומש כשהוא גואל הקדשו:

ומתכפר עושה תמורה. אלמא בתר מתכפר אזלינן: