רבינו גרשום על תמורה כח:

[ומה אתנן ומחיר שציפויו מותרין. אם ציפה עליהן תקרה של כסף ושל זהב מותר ציפויין והן עצמן אסורין:

נעבד שציפויו אסור. לא תחמוד כסף וזהב עליהן וגו':

אינו דין שהוא אסור למזבח או חילוף. כלומר אני אומר חילוף הדבר להתיר ומה אתנן ומחיר שהן אסורין בפירוש מן התורה ציפויין מותר נעבד שהוא מותר למזבח שלא מצינו שאסור בפירוש מן התורה אינו דין שציפויו מותר:

אמר לו בעל הדין ראשון אם כן לדבריך שאתה רוצה להתיר ציפוי דנעבד ביטלת לא תחמוד כסף וזהב עליהן וגו':

אמר לך אני אקיימנה בדבר שאין בו רוח חיים. כלומר נעבד שאין בו רוח חיים ציפויין אסור אבל נעבד דבר שיש בו רוח חיים כגון בהמה הואיל והיא מותר כדאמרן יהא ציפוי מותר להכי איצטריך מן הבקר להוציא את הנעבד. האי לישנא אחרינא אימא אשכחן כו' לא אמר לן רבי:

אם אמר נוגח למה הוצרך להוציא רובע. והלא שניהן במיתה וילמד זה מזה מפני שיש כו':

שהרובע עשו אונס כרצון. שאילו רבע בהמה לאונסה חייבת מיתה כרצון מה שאין כן בנוגח כדתנן שור האיצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח שור ולא שיגיחוהו:

משלם את הכופר לאחר מיתה כדכתיב סקול יסקל השור וגו' אם כופר יושת עליו וגו' וזה שייך לעיל טעמא דמעטיה קרא מן הבקר להוציא את הנעבד הא לאו הכי ציפוי מותר:

והא כתיב ואבדתם את שמם כל העשוי לשמם:

האי ואבדתם את שמם לא אתא אלא לחייב:

לכנות להם שם לגנאי כגון ע"ז שקרויה] בית גליא. כלומר גלויה ומפורסמת לכל:

קורין אותה בית כליא. כלומר לכלות עיניהם:

[גבי בהמה כתיב ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה הילכך מסתבר דבהמה אתי למעוטי נרבע ובקר למעוטי נעבד דכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור דהיינו בקר] (ע"כ שייך לעיל) והדין תנא ממעט להו מהכא לנרבע ומוקצה ונעבד כו':

דתנו רבנן הנרבע והמוקצה כו'. אם הקדישן הרי הן כקדשים שקדם מום עובר להקדישן דכל הני לאו גבי מומין כתיבי וצריכי מום קבוע לפדות עליהן כדין קדשים שקדם מום עובר להקדשן:

ומנין שאסורים לגבי מזבח דכת' כי משחתם ואמר מר כו'. נרבע ומוקצה ונעבד מימעטי מהשחתה [דהיינו] ערוה וע"ז. ואתנן ומחיר כתיב בקראי דאסור למזבח:

ושאין המום פוסל בו. א) נראה דצ"ל דמהאי קרא לא שמעינן לענין עופות אבל מ"מ נרבע ונעבד פסול בעופות וכדאיתא בחולין דף כג ובזבחים דף פה. כגון בעופות לא משמע ליה האי דאמר מר כל שהמום כו':

מן הכבשים מן העזים. וי"ו דומן העזים הרי אלו ג' מיעוטי:

אורחיה דקרא לאישתעויי הכי. ולאו לדרש' אתאן. [המוקצה לצורך ע"ז הוא אסור למזבח וציפוי שעליו מותר בהנאה דעדיין לא נעבד. וזה וזה בין מוקצה ובין נעבד מותר באכילה]:

אין מוקצה אסור למזבח אלא אותו שעבר שבע שנים שהקצוהו לעבודת כוכבים:

שנאמר ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים. האי השני היינו מפוטם ז' שנים לעבודת כוכבים כגון והבקר והמשנים:

והדין מוקצה לחודיה הוא והא נעבד נמי הוא דקרוי הוא בעל דכת' והרסת את מזבח הבעל העשוי לצורך אותו פר שהוא בעל:

וחידוש הוא כל אותו מעשה דגדעון לפי שחוץ (לארץ) היה [ולילה הוי] (היה ולא לה) דלא הוי זמן הקרבה וזרות דלא הוי כהן וכלי שרת א) אולי צ"ל שלא הוקדשו לכלי שרת וכלי אשירה מכלי אשירה היו. הקדיש מכלי אשירה היו: