רבינו גרשום על תמורה כב.

לא נהנין בה מדרבנן:

ולא מועלין. בה מדאורייתא:

אם עד שלא כפרו הבעלי' עיברה שנתה או נמצא ורוצין להתכפר בדמיהן אותה שעיברה שנתה תרעה ותימכר ואותה שהיא בעלת מום תימכר לאלתר ועושין תמורה כיון דיש בה קדושת דמים ומועלין בה נמי:

מ"ט לא תני. לה כולה מתניתין כהדדי לכולה חמש חטאות המיתות בהדי אלא פליג ותני לה לתלת לחוד דימותו ולתרי לחוד. משום דרישא הני תלת קמאי פסיקא ליה. דבין לפני כפרה ובין לאחר כפרה מיתות:

סיפא לא פסיקא ליה. דהא לפני כפרה ירעו. ומאי טעמא תני לה בתמורה דקאמר ועושין תמורה והדר תני מועלין בה משום אגב דקאי בתמורה ואיידי דתנא תמורה תני ומועלין בה והתם במס' מעילה איכא פירקא דמתחיל נמי ולד חטאת כו'. ואיידי דהתם תני מעילה תנא נמי התם דתמורה:

חטאת שעיברה שנתה. אע"ג דקיימא בעזרה:

רואין אותה כאילו עומד בבית הקברות. מה התם לא מצי כהן אזיל לאייתויי אף הכא נמי לא חזיא להקרבה אלא תרעה:

[אם משכיפרו הבעלים תמות. משמע דקאמר נמי אשעיברה שנתה]:

אי הכי אימא סיפא כו'. [אמר לך ריש לקיש כי קתני תמורה אאבדה ונמצא בעל מום ולא אעיברה שנתה. ואי בעל מום למה לי תרעה אלא אעיברה שנתה קאמר תרעה] מדהא קא מיירי בעיברה שנתה אף משכיפרו בעלים תמות נמי מיירי בעיברה שנתה וקשיא לריש לקיש:

אמר רבה תני הכי אם עיברה שנתה [או] אבדה ונמצא בעל מום עובר (או אבדה) [ושאבדה] ונמצאת בעלת מום קבוע אם משכיפרו בעלים תמות דהכא איכא תרתי לריעותא דאבדה ונמצ' בעל מום הלכך תמות ולא קשיא סיפא נמי דכולה בחדא [מיירי] (איידי ואיהיא ואיהיא) תרעה עד שתסתאב במום קבוע:

דא"כ. דבבעלת מום עובר קא מיירי אמאי קתני תרעה ישמור עד שיעשה מום קבוע (אידי) בעי למיתנא ועוד כיון דההיא שעיברה שנתה אם משכיפרו הבעלים לא תמות אא"כ אבדה ונמצאת בעלת מום לחוד למאי הלכתא קתני לה (א"כ לעיברה) [ההיא דעיברה] שנתה. ל"א ותוב כי קתני תמות אאבדה ונמצאת בעלת מום ולא אאעיברה שנתה [א"כ] למה תנייה לעיברה שנתה בין הני דמתניתין אלא אמר רבא (הכי קתני) [הכי נמי] שעיברה שנתה ואבדה וכן נמי ההיא דאבדה ונמצ' בעל מום אם משכיפרו הבעלים תמות משום דאית בכל חדא תרתי לריעותא ולא קשיא לריש לקיש והאי דקתני אם עד שלא כיפרו תרעה אעיברה שנתה לחוד קאי ולא אאבדה ונמצא בעל מום:

ומי אמר רבא הכי. דשעיברה שנתה ואבדה דמשום הכי תמות משום דאבדה והאמר רבא אבודה דלילה ונמצא בשחרית לא שמה אבוד דלא מיפסלה באבידה דלילה משום דלילה לאו זמן הקרבה וכן נמי כי אבדה לאחר שעיברה שנתה דלא חזיא להקרבה לא תיפסל בה אבידה:

קסבר רבא. לא דמיא דאבודה דלילה להכי לא שמה אבודה דאותה אבודה דלילה לא חזיא לא לקדושת הגוף ליקרב עצמה בלילה ולא לקדושת דמים למוכרה ולהביא אחרת תחתיה בלילה אבל שעיברה שנתה ואבדה ונמצא נהי דלקדושת הגוף ליקרב עצמה דהא עיברה שנתה לא חזיא לקדושת דמים למוכרה ולהביא בדמיה אחרת חזיא וכיון דבשעת אבידה חזיא לקדושת דמים הלכך פסלה לה אבדה ותמות:

[תנן במסכת יומא מת אחד מן השעירים עד שלא הגרילו עליהן יביא אחר ומזויג לו ואם משהגריל יביא שנים אחרים ויגריל עליהן ויאמר אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואם של עזאזל מת כו'. עד והשני ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה לפי שאין חטאת הציבור מתה. כדאמר לעיל בפ' יש בקרבנות]:

וא"ר יוחנן. התם בעלי חיים שהיו ראויין ולא אירע בעצמו פסול נידחין מהקרבה וכשהוא מתכפר בשני שבזוג שני מתכפר שלא מת אחד מהן ואידך קמא שמת חברו כיון דעבר זמנו דנתכפרו באחר הוה ליה כי עיברה שנתה וטעמא דציבור דרועה הא דיחיד מתה וקשיא לרבא דאמר שעיברה שנתה ואבדה אם נמצא עד שלא כיפרו הבעלים תרעה והא הכא דאיתיה להאי [קמא] דקאי עד שלא כיפרו הבעלים וטעמא דציבור הוא הא דיחיד מתה אמר לך רבא דחויין לחוד הא משום הכי הוה מיית אי הוה דיחיד דדחוי הוא לגמרי מהקרבה ואבודין לחוד דלא מסח דעתיה מינייהו דסבר מישתכחי (הילכת') [הלכך] ירעו:

ל"א אלמא הואיל דאי דחיית לה כו'. כלישנא קמא לית בינייהו אלא שינוי לשון: