רבינו גרשום על מנחות עז.

רבוכה חלוט (בשמן) [ברותחין]. ובמדה ירושלמיות (הן) [היו] ה' סאין (ה') [ל'] קבין דסאה ו' קבין וב' חלות לקב ש"מ (דד') [דעשר] חלות הן מכל מין ומין:

המלואים שהיו בימי משה היו באות מצה וכו' ונמצאו אותן ב' ידות [ממצה] (במצה) של תודה שהן כ' קבין ירושל' שהן ו' עשרונות ועדויים ועודיין היינו ב' שלישין:

מנהני מילי. דהאיפה שלש סאין:

לשאת את מעשר החומר הבת. חומר היינו כור ל' סאין והבת עשירית החומר היינו ג' סאין:

מ"ט ילפת מבת יליף מאיפה גופה אלא משום הכי לא ילפינן מיניה דלא ידענא כמה הוי חומר הכא נמי האי קרא [דבת] לא ידעינן כמה הוי חומר:

אלא מהכא וחק השמן הבת השמן מעשר הבת מן הכור. וכור ידעינן ודאי דהיינו ל' סאין. וכתיב האיפה והבת תוכן אחת כלומר מדה אחת יהיה. ש"מ דאיפה ג' סאין:

והמשתכר. בחיי נפש:

לא ישתכר יותר משתות:

מ"ט. אין מוסיפין:

אילימא משום אפקועי תרעא. כיון דמגדילין המדות מוסיפין הדמים וחיישינן שמא (לא) יוקירו השער יותר מדאי:

אי הכי. כי לא יוסיפו אלא שתות איכא נמי למיחש להכי:

אלא. משום הכי שתות ולא יותר כי היכי דלא להוי ביטול מקח דקי"ל אונאה פחות משתות נקנה מקח שתות קנה ומחזיר אונאה יותר משתות בטל מקח הכא נמי התגר שמכר לו התבואה אם לא ידע דהוסיפו על המדות ומכר לו בדמי המדה הראשונה וזה קבל במדה גדולה הרי נתאנה שתות ואעפ"כ קנה הלוקח ואין יכול לחזור בו המוכר אבל מחזיר לו אונאתו:

והאמר רבא וכו' אלא משום תגרא. החמר שקנה התבואה מבעל הבית ורוצה להשתכר בה שתות וקנה מדה קטנה וכשבא למכור אותה לא ידע שהוסיפו על המדות ומכר לו בדמי המדה ראשונה ורוצה להרויח שתות והלוקח שם לפניו מדה שהוגדלה שתות נמצא שהמוכר אינו מרויח כלום ולא מפסיד ואם הגדילוה יותר משתות הוה מטי ליה זיאנא הפסד למוכר:

כ' שקלים. כ"ה שקלים עשרה וה' שקל הרי ס' שקל המנה יהיה לכם. א) נראה דצ"ל וס' סלעים ר"מ זוז הוי. וסלע ד' זוזים ר"מ הוו ומנה דאורייתא אינו אלא ק' זוז. אלא ש"מ תלת מנה של הקדש כפול היה דהוי מאתן. וש"מ מוסיפין שתות. דהוי ר"מ:

ודכוותה בחול עשרין וש"מ שתות מלבר דאי שתותא מלגאו לא הוי מ':

דיקא נמי דשתותא מלבר דקתני התודה היתה באה ה' סאין ירושלמיות שהן ו' מדבריות. ש"מ דאותו ששי הוסיפו על החומש והיינו שתות מלבר: