רבינו גרשום על מנחות סה.

פתחיה על הקינין. שכל מי שנודר קינין בא לו אצל פתחיה ונותן לו מעות ונותן לו קינין:

בייל לישני. בולל הלשונות ודורשן כמו גגות צריפין וסוכר עין שמחבר זה עם זה ומוציא דבר והיינו בלשן:

ועושין אותה כריכות. שכורכין חבל סביב השבלים עד שהן במחובר כעין עומרין:

כיון שחשיכה אמר להן. הקוצר:

בא השמש. כלומר הגיע זמן לקצור:

מגל זה. כלומר קצור במגל זה ובקופה זו ובשבת זו משום לפרסומי מילתא דמותר:

אין קצירת העומר במוצאי יו"ט. אלא במוצאי שבת:

דלא להתענאה בהון. אבל שרו למיספד:

ומקצתהון די לא למיספד. א) עיין תוס' כאן בד"ה אלין דלא כתבו כן ע"ש. אלא שרו להתענאה:

את קרבני לחמי לאשי וגו'. מה שתי הלחם ושאר קרבנות צבור באין מתרומת הלשכה דכתיב זאת עולת חדש בחדשו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה אף תמידין נמי. ועוד דכתיב תשמרו להקריב לשון רבים:

איתותב חגא דשבועיא. שהיו אומרים אין עצרת לעולם אלא אחר שבת:

די לא להתענאה כיון שבאלו התריסו יותר מן ימי התמיד (בשואתים) [בייתוסים] החמירו עליהם וגזרו די לא להתענה בהון: