רבינו גרשום על מנחות נג:

ואמר כו'. כי רעתיכי אז תעלוזי. כלומר כמה שהיו מרבין לחטוא היו שמחין:

מה זית זה אחריתו בסופו. כלומר כל זמן שהוא בוסר הוא קטן הרבה ובשעה שמתבשל מתגדל ומתבשל ביחד:

שאפי' בעל הבית. כינוי הוא כלומר מי שבראן אין יכול להן:

המולה גדולה. כמו חמלה:

השתא חמלתי עליהן כל חדא וחדא כמה דפסיק לה. (לשעבר) [לשיעורה] ולא יותר:

אני אמרתי. בכל מלכות ומלכות ישתעבדו בה ד' מלכיות בזה אחר זה:

ועכשיו חמלתי ומשעבדין בהן בבת אחת:

ר' מאיר השאור של חמץ שבתודה ושתי הלחם בודה מתוכו. בודה לשון מוציא כמו בדה מלבו:

אלא מביא את השאור ממקום אחר ונותנו לתוך המדה וחוזר וממלא את המדה סולת על גבי השאור. אמרו לו אף זו אינה מן המובחר. שפעמים היתה מדה חסירה או יתירה כיצד שאם היה השאור עבה וקשה נמצאת המדה יתירה שכשיהיה השאור הזה שהוא עבה וקשה כשהיה קמח נמצא מחזיק קמחו כפלים במדה יותר ממה שמחזיק עכשיו וכשימלא המדה על גב שאור נמצא יתירה. ואם היה השאור שנותן במדה רכה נמצא חסירה המדה לפי שהשאור שהוא נילוש רך מחזיק בכלי הרבה יותר ממה שהיה מחזיק קודם שנילוש וכשימלא המדה על גב אותו שאור רך נמצאת חסירה:

סוף סוף בין עבה בין רכה עשרון קא כייל. ועכשיו הרי מלא:

לכמות שהוא משערינן. לכמות שהיה אילו היה השאור קמח בעינן לשעורי ולא כדהוי השתא הילכך נמצא המדה יתירה או חסירה משום הכי בודה מתוכן:

ואמאי בודה משום הכי ולימלייה למדה סולת ולישקול פורתא מההוא סולת ולינחיה אבראי במנא אחרינא ולעיין כמה מחזיק השתא ולחמציה ולחזייה כמה טפי שיעוריה. או ליחמציה עבה וליחזייה כמה בצר שיעוריה. והדר לינחיה בעשרון וליחזי כמה טפי או כמה בצר הסולת שבעשרון א) פי' רבינו בזה הוא כפי' השני שכתב רש"י ז"ל אך בהא דמשני גזירה דלמא אתי לאתויי מעלמא מפרש בע"א. ולפום הכי כי יביא שאור ממקום אחר אי הוה עבה או רכה יטפי או יבצר מן הסולת שבעשרון כי ההוא שיעורא ואכתי אמאי בודה:

גזירה דילמא אתי לאייתויי שאור מעלמא מקמי דלישערי הכי כדאמרן והיה ממלא המדה על גבו והיא היתה חסירה או יתירה:

אין מחמיצין החמץ שבתודה ושתי הלחם במי תפוחים. דמי פירות אין מחמיצין: