רבינו גרשום על בכורות נז.

ואזדא ר' יוחנן לטעמיה. דלית ליה ברירה ומשום הכי מחזירין זה לזה ביובל דאין אומרין זהו חלקו המגיעו:

אף שורך וצאנך בברור לך. שיהא חלקך ואין ברירה. אבל שדה של ירושה דלאו מכר הוא אימא לא ליהדר:

ואי אשמעינן שדה. ירושה דמחזירין זה לזה דכלקוחות הן היינו חומרא. אבל הכא גבי מעשר בהמה אי משוינן לה כלקוחות היינו קולא דפטירי ממעשר אימא לא:

אי נמי אי אשמעינן בשדה. דכלקוחות הן ומחזירין משום דכתחילה כלומר דהשתא כי מחזירין שייך כל חד וחד לדחבריה כבתחלה. כמעיקרא קודם חלוקה ומקיימי קרא דכתיב תשובו איש לאחוזתו הילכך קאמר אין ברירה כי היכי דמחזירין אבל הכא מעשר בהמה דלית ביה דין חזרה ביובל אימא ליהוי ברירה קמ"ל דלא:

שכנגד הכלב אסורין. כל העשרה דלא ידעינן הי ניהו הוי מחיר כלב חילופו. אי דשוו כולהי עשרה כהדדי כל חד וחד שוה כמו הכלב הכי נמי דאמרינן ליברר חד כנגד הכלב:

דהאי משהו שייך בכולהו י'. וליכא ברירה הלכך שכנגד הכלב כולן אסורין להקרבה:

כל שמתה אמו. כשנולד זה או נשחטה שזה פירש למיתה וזה לחיים:

והשלח קיים. העור שלה שיכול אדם לכורכו בעור אמו ולחממו בו אין זה יתום:

שור או כשב. שיהא מיוחד שור או כשב פרט לכלאים:

ומה כאן במעשר פרט לטרפה (שבגלוי) דכתיב כל אשר יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת אף להלן בקדשים פרט לטרפה:

טומטום אין נכנס. דקסבר דבריה היא:

ואי לא גמר. הנך גופייהו דממעט מנא ליה:

איתקש לא תנן. דכתיב בחד קרא:

קסבר ספיקא הוא. וממה נפשך אי זכר הוא אי נקבה היא חייב במעשר: