רבינו גרשום על בכורות כז:

וכי הזאה יש לנו. בזמן הזה שיהא צריך להמתין שלישי ושביעי. ולית הלכתא כוותיה. דלעולם טמא מת אינו אוכל בתרומה דאורייתא וכל הני באותה של אור קתני וכן בטמא שרץ בתרומת האור קתני:

נאכל שנה בשנה לכהן כל שנתו של בכור כדמפרש בגמרא בין תם בין בעל מום בזמן בהמ"ק שנאמר לפני ה' וגו':

נולד בו מום בתוך שנתו. ואין שם כהן שיתנו לו:

רשאי לקיימו כל י"ב חדש. עד שישלים שנתו שמא יבא כהן ויטלנו:

האי רשאי דקאמר חייב הוא:

לאחר שנתו. אם נולד בו מום אינו רשאי. אינו חייב לקיימו אלא ל' יום שהם חשובין שנה כדאמרינן בגמ':

אלמא דנאכל נמי בשנה אחרת דכתיב שנה בשנה. ואם לא בא כהן עד ל' יום שוחטו ישראל ומולחו ותוליהו עד שיבא כהן ויקחנו א) דברי רבינו אלו צריך ביאור דלמה לא יאכלו הבעלים בעצמם קודם שיסריח דהא בכור בע"מ מותר לזרים וצ"ע. ואם יסריח יקברנו:

אי זו היא שנה שנכנסת בחברתה הויא זו של בכור. שאם נולד בניסן או באייר אין אומרין לכשיבא תשרי שהוא ראש השנה כבר עיברה שנתו אלא נותנין לו י"ב חדש מיום שנולד והיינו נכנסת בחברתה אע"ג דשנתו נכנסת בשנה שניה למנין עולם אזלינן בתר שנתו דכל י"ב חדש הוי כאן שנה:

להכי כתיב שנה בשנה דנקיט יום משנה זו ויום משנה זו היינו ב' ימים מיכן שנאכל לשני ימים:

ורב. הדר כתיב בסיפיה דקרא לך יהיה הוסיף לך הכתוב הויה אחרת בבכור. כלומר יום אחד יותר מתודה: