רבינו גרשום על בכורות כב.

וכיון דפטורה מן הבכורה א"כ מחזקינן בולד אמאי אינה מטמאה:

משום בטול ברוב נגעו בה. ודאי יש בה צורת ולד ומה טעם אינה מטמאה לפי שמתבטלת ברוב בדם:

השליא בבית. שהפילה שליא בלבד בבית:

ולד נימוק עד שלא יצא. דבטל הוא ברוב דם וגנינים ומים שבשליא וטהור הבית:

אין לנפלים פתיחת קבר. כיון שנפתח א) נראה דצ"ל כיון שנפתח הקבר והוולד כבר כלו לו חדשיו וכו'. דולד שכלו לו חדשיו ומת במעי אמו כגון שיושבת האשה על המשבר היינו פתיחת קבר כיון שנפתח הקבר אימת דמאהיל על הבית בפותח טפח מאותה שעה הבית טמא ואע"פ שלא נולד כולו עד למחר אבל נפלים שלא כלו חדשיו אין להן פתיחת קבר לטמא את הבית עד שיהא ראשו עגול כפיקה כלומר שתהא גמורה צורתו ופרצוף פניו ושיהא ראשו גדול כפקעיות של צמר. ואית דמפרשי כפיקה כאבן שהנשים מתחילות לכרוך עליה את הסיסין:

של שתי קטן ושל ערב גדול:

פיקה מתוך פיקה. עגול מתוך עגול כנראה בנקבה:

פיקה גדולה. פקעית גדולה:

של סקאין. שחוטי השק הן עבין:

גוש הבא. מקרקע של בית הפרס:

ומארץ העמים. כבית הפרס דמי (כיון) שיעורו כפיקה גדולה [חיישינן] שמא יש (בו) [באותו] עפר עצם כשעורה:

וישנו. אותו שיעור:

בצד העליון של מגופת חבית. הקצר של מעלה הוא כפיקה גדולה:

הלחמית שעושין בבית לחם. מקום הוא:

כיון דעבדו להו השקה טהור ממה שנטמא בידי עם הארץ:

ציר לאו בר קבולי טומאה. דזיעה בעלמא הוא:

מאי איכא. למיחש:

אי משום הנך מיעוטא דמיא דאית ביה דבעי השקה ולא מועיל להו דמיעוטא הוא ועביד להו מיא לציר ואייתו ליה טומאה ליכא למימר דהנך מיא בטיל להו ברובא. ולא יכלי לאיתויי להו טומאה:

לא שנו. לבטלי להו ברובא אלא אם רוצה לטבל בהן באותו ציר פיתו:

אבל לקדרה. שאם רוצה ליתן הציר בקדרה לא בטלי מיעוטא דמיא לגבי ציר:

דמצא מין את מינו ונעור. כלומר מיעוט המים שבציר מטמאין המים שבקדרה ונתחברו ונעשו רוב וניעור מתורת ביטול. האי ניעור הוא כמו נסתלק:

וקאמר להא שמעתא לא שנו אלא לטבל וכו':

וכי טומאה שבטלה קודם לכן ברוב חוזרה וניעורה. כלומר שמצטרפין לטמא: