רבינו גרשום על בבא בתרא ט.

דכל דאתי למיתן צדקה אדעתא דידי אתיא. כל מי שנותן לי על דעת כן נותן לי שאני אתנן לכל עני שארצה משום דרב אשי היה אדם גדול והיה יודע מה הוא עושה:

[הנהו בי תרי טבהי]. התנו ביניהן שכל א' מהן ישחוט ביומו:

קרעוה למשכיה. דחיותא:

וחייביה רבא לשלם. דמי העור שקרע:

ולהסיע על קיצתן. והלא רשאין לקנוס כל מי שעבר על תנאן:

הני מילי. דיכולין להתנות ולהסיע על קיצתן:

היכא דליכא אדם חשוב. להתנות לפניו:

אבל אי איכא אדם חשוב. ולא אתנו קמיה לאו תנאיהו תנאה ואיכא דאמר היכא דליכא אדם חשוב עביד אינש דינא לנפשיה אבל אי איכא אדם חשוב נקיט ליה בדינא קמיה:

אין מחשבין בצדקה עם הגבאין. מה גבו ומה נתנו דאין צריך לחשדן:

אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. גבי גבאי צדקה זכר לדבר ממקדש שנא' (מ"ב כב) אך לא יחשב וגו' אבל גבי גזברין של הקדש הוי ראיה גמורה:

יצור. בעה"ב בקשר ובחותם וימנה דכתיב ויצורו וימנו כלומר אע"ג דהגזברין היו נאמנין אף על פי כן הגזברין עצמן היו צרין ומונין:

בודקין למזונות. שאם אמר עני תנו לי מזונות בודקין אחריו קודם שיתנו לו אם רמאי הוא שאין צריך אם לאו:

ואין בודקין לכסות. שאם בא עני ערום ואמר כסוני אין בודקין אחריו אלא נותנין מיד:

פרוש כתיב. כלומר צריך אתה לידע בפירוש אם צריך ואם לאו:

(פרוש) [פרוס]. לאלתר (פרוש) [פרוס] הלחם ותן לו:

לכשיראה לך. שהוא צריך כשתבדוק אחריו:

העובר ממקום למקום. שאין לן אלא דרך עברה עובר:

ככר בפונדיון. ככר שקונין פונדיון כשנותנין ד' סאין בסלע דהוי ככר של חצי קב כיצד בסלע הם מ"ח פונדיונות דסלע ד' דינ ודינר שש מעות ומעה ב' פונדיונות נמצא מ"ח פונדיונות בסלע וכיצד הוי חצי קב בפונדיון דחצי קב אחד ממ"ח בד' [סאין] דסאה ו' קבים נמצא כ"ד קבין שהם מ"ח חצאי קבין בסלע שהוא מ"ח פונדיונות ושיערו חכמים דבהם אית ליה ב' סעודות א' לכאן וא' קודם שיגיע לישוב:

פוריא ובי סדיא. כר וכסת:

אין נזקקין לתת לו מכיס של צדקה. דהואיל ומחסר על הפתח הכל נותנין לו וא"צ ליטול מכיס של צדקה:

משליש שקל. בצדקה:

לעבודת אלהינו. דהיינו צדקה:

מצות. הרבה משמע: א) [רבינו מפרש דגדול המעשה נלמד מסיפא דקרא דכתיב ועבודת הצדקה וגו' ודלא כפירש"י]: ועבודת [הצדקה] מעשה הוא:

עכשיו באין וכו'. ודאי יתן או לעובדי כוכבים או לצדקה. אם זכה הלא פרוש לרעב שיתנהו לעניים אם לא זכה ליתנהו לעניים אעפ"כ יתן לעובדי כוכבים בשביל שהיה חייב לעניים. באים [עניים] מרודים כלומר עובדי כוכבים הרודים לביתו ונטלוהו בזרוע:

ונוגשיך צדקה. מה שתתן לנוגשיך:

עולא. עלם אחד כמו עול [ימים] לא היה שמו עולא אלא (אחד בלי) [אחדוי]: