רבינו גרשום על בבא בתרא נד.

דפשח דיקלא. שעוקר קצת הענפים של דקל של גר:

אדעתא דדיקלא. אם לצורך הדקל מתכוין שיגדיל יותר וישביח הוי חזקה וקני:

אם לצורך חיותא. להאכיל הענפין והלולבין לבהמתו לא קני הדקל:

דזכי זכיא. שמכבד ומזכי את השדה אדעתא דארעא כדי שתהא נוחה לחרוש ולזרוע קני:

אבל אם אדעתא דציבי. ללקט העצים להסקה לא קני:

דתקיל תיקלא. למשוי קרקע השדה:

אדעתא דארעא. שתהא נוחה לחרוש ולזרוע קני:

אדעתא דבי דרי. לחבוט שם חטים:

מוליא. תל:

נצא. חריץ:

שקל מוליא במוליא. שנוטל ראש המוליא ונותן סביב התל כדי להרחיבו. נצא בנצא שנוטל מצידי הגומא ומשליך למטה בקרקעית' כדי להשוותה ולהרחיבה א) עי' בתוס' מו"ק דף י ע"ב ד"ה מוליא שכ' דכ"ה גי' רב אלפס דמוליא במוליא אדעתא דארעא ואכן בשם רבינו כתבו להיפך וצ"ע: היינו אדעתא דארעא. ב) נראה דחסר כאן וצ"ל האי מאן דפתח מיא. כמו אמת המים וכו': כמו אמת המים שמשקה בכל השדה:

פתח תרי בבי. שפעמים סוכר האחד ומוציא המים באחר היינו אדעתא דכוורי:

בתפשיחא. בנכסי הגר ולא היתה לנקות כל האילן ביחד אלא כדאמר לעיל:

אתא חד גברא רפק ביה. חפר תחתיו שעידרו כמו שחופרין תחת האילנות:

אלא בצורתא. בציור שצייר בכותליה:

המסוימת. המסומנת שניכרת בין השדות שהמצרים גבוהין סביבה והיא של גר:

ניכוש. חפירת יד: