רבינו חננאל על מסכת מועד קטן יז:

וכד הוה עייל לביתיה הוה שרי ליה ברישא והדר שרי לנפשיה.

אמר רב פפא תיתי לי דלא שמיתנא צורבא מרבנן מעולם כי הא דבני מערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמותיה אלא מכסין אותו. מאי שמתא. רב אמר שם מיתה כלומר מיתה בה ושמואל אמר שם תהא כלומר שם תיתי כדכתיב ובאה אל בית הגנב וגו'. אמר אבוה דשמואל ומהניא כי טחיה בתנורא כלומר אינה יוצאה משם לעולם. ופליגא דר"ל דאמר כשם שנכנס ברמ"ח איברים כדכתיב והיית חרם. חר"ם בגימטריא רמ"ח הוי כך יוצאה ברמ"ח איברים שנאמר ברוגז רחם תזכור. רח"ם בגימטריא רמ"ח הוי. אמר רב יוסף שדי שמתא אגנובתא דכלבתא והיא דידה עבדה ההוא כלבא דהוה אכיל מסאני דרבנן ולא הוה ידעי מאן דעבד הא מלתא ושמתו ליה ואתלי נורא בגנובתיה ואכלתיה ההוא אלמא דהוה מצער ההוא צורבא מרבנן כו'. והאידנא נמי מאן דבעי הכי כרב יוסף רשאי. מאי שיפורא אמר רבא שנפרעין ממנו מאי תברי תברי בתי. תניא אמר ר' שמעון בן גמליאל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו או מיתה או עוני: ירושלמי ריב"ל זמין ליה לחד בר נש ג' זימני ולא אשגח ביה אמר אילולי דלא חרמית ב"נ מן יומא הוינא מחרים ליה. שעל כ"ד דברים מנדין על כבוד הרב וזה אחד מהן שנא' וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וכתיב ביה יבדל מקהל הגולה. א"ר יצחק אית סגי מינהון מבדרן במתני'. בתעניות (דף יט) שלח לו שמעון בן שטח צריך אתה נידוי שאילו לא נגזרה גזרה בשני אליהו כו'. בר"ה (דף כא) שלח לו ר"ג כל המעכב את הרבים מעשות מצוה צריך נידוי בפסחים (דף נג) אילמלי תודוס אתה גוזרני עליך נידוי. תנא את מי נידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בטהרת ידים. הדא אמרה המפקפק אפי' בדבר מדברי סופרים צריך נידוי. בעדיות דכמה השקוה מהו דכמה. דכוותה. פי' גרים שכמותה השקוה. כלומר גינה שמעיה ואבטליון ונידוהו ומת בנדויו וסקלו את ארונו הדא אמרה המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נידוי א"ר יוסי נמנו וגמרו לכשיחזור מקרבין אותו. אמתא חזא לחד ספר מהי ינוקא יותר מן צרכיה אמרה יהא ההוא גברא מוחרם. שאלו לר' אחא ואמר צריך למיחש על גרמיה הדא אמרה העושה דבר שלא כשורה צריך נידוי. ר' יעקב בן אביי בשם רב ששת נמנו באושא שלא לנדות זקן [ואתייא כי הא דאמר שמואל בשם ר'] (בר) אבהו דאמר זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך. וזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו נוהגין בו קדושת הארון ששימש הלוחות. ר' חייא בש"ר יוחנן זקן שנידה לעצמו אפי' כהלכה אין נידויו נידוי. בימי ר' ירמיה אתת עקא על טבראי שלח בעי מנרתא דכספא גבי ר' יעקב ב"ר אבון שלח ליה עדיין לא שב ר' ירמיה מרעתו ובקש לנדותו. וא"ל ר' חייא בר יצחק עטושיא שמעתי שאין מנדין זקן אא"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו שהעמידו עגלים.

אמר ליה מי שאמר דכמה השקוה ונידוהו כירבעם בן נבט עשה. ונדון אילין לאילין. וחששו אילין לאילין. וצרכין למשתריא אילין מן אילין: