ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דנדבה, פרשה ד יד

יכול יהא הכיור נתון בין האולם ולמזבח נתון כלפי דרום. ובזבחי' פ' קדשי קדשים [נח:] איתא להא מילתא ומפיק טעמא מקרא אחרינא דכתיב בפ' ואלה פקודי ואת מזבח העולה שם פתח אהל מועד ובההיא גרסי' משוך קימעא כלפי דרום. ובזבחים פ' קדשי קדשים [שם] איתא נוסחי התם דכתי' בהו ומשוך קימעא כלפי צפון וההיא נוסחא דכתי' בה כלפי צפון אתיא כי הך דהכא. לית בה קימעא דמשמע רובא דכיור הוה קאי בדרום הפתח של היכל מיעוטו בצפונו דקסבר ר' יוסי הגלילי דכוליה מזבח בצפון קאי דכתי' על ירך המזבח צפונה לפני ה' שלא יהא דבר מפסיקו בינו לבין ההיכל צריך שיתן מקצתו בין האולם ולמזבח כדי לקיים בו ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח מכל מקום במשכן רובו בצפון לדרום הפתח דהיינו מחצי הפתח ולדרום כדי לקיים המזבח פתח אהל מועד שלא יפסיקנו מן הפתח והפסקת מיעוטו אינה הפסקה: מיהו קשיא לי אי הפסקת מיעוטו לא הויא הפסקה אם כן כשנתן מיעוטו בין האולם ולמזבח היכי חשיבא נתינה והכתי' ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח. מגרסא דהכא לא קשיא מידי דאיפשר דהאי משוך כלפי דרום דגרסינן הכא מחצה למחצה קאמר כדי לקיים שני מקראות הללו. והאי דקאמר מזבח פתח אוהל מועד כלומר הואיל ולא נאמר בכיור פתח אהל בין אהל ולמזבח אלא בין אהל ולמזבח גרידא משמע שלא היה הכיור מפסיק (בין הכיור ולפתח) [כולו] אבל צריך שיהא מקצתו מפסיקו כדי לקיים בין אהל מועד ובין המזבח. מיהו לנוסחי דזבחים דכתי' בהו קימעא איתא לאקשויי כדאקשינן וסוף דבר דעתי נוטה לאותה נוסחא דזבחים דכתי' בה משוך קימעא כלפי דרום דכיון דכתי' ונתת אותו בין אהל ובין המזבח מסתמא דנתינת רובו נתינה. ואי אמרת הוה ליה הפסקה כיון דמדיוקא דקרא קא ממעט הפסקה ולא בהדיא כתיבא מסתייא בהמשכת מיעוטא בדרום וכן עיקר: