ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דנדבה, פרשה ב ט

מה אתנן ומחיר שצפויין מותרין פי' מותרין ואפילו לגבוה ואפילו היה הכל כאתננה דהא קיימא לן [תמורה לא.] נתנו לה כספים באתננה ולקח בהם בהמה מותרת לקרבן דכתיב הם ולא שנוייהם ואע"פי שצפוייהן מותרין ואפילו לגבוה מ"מ הן עצמן אסורין לגבוה:

נעבד שצפויו אסורין ואפילו להדיוט דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך ואע"פי שצפהו משעבדו אסור:

אינו דין שיהא הוא עצמו פסול לגבי מזבח ואע"פי שהוא בעלי חיים והוא מותר להדיוט:

או חילוף מה אתנן ומחיר שהן אסורין לגבוה צפוייהן מותרין לגבוה כדאמרינן נעבד שהוא בעלי חיים שהוא מיתר בין לגבוה בין להדיוט דאכתי לא קיימא לן שיהא נעבד בעלי חיים נאסר כלל אינו דין שיהא צפוייו מותרים לכל ואף על פי שאין בהם רוח חיים:

אם כן בטלת לא תחמוד כסף וזהב וכו' דאפילו לגבוה לא קא אסר ליה וכל שכן להדיוט:

אני אקיימנו עתה בנעבד שאין בו רוח חיים והוא תלוש שהוא נאסר וצפויו נאסר ואפילו להדיוט אבל נעבד שהוא בעלי חיים שהוא מותר להדיוט וכן לגבוה יהא מותר דאכתי לא קיימא לן איסורא דידיה:

אינו דין שיהא צפויו מותר ואפילו לגבוה הואיל והנעבד בעצמו מותר ואף על פי שאין בצפויו נעבד רוח חיים:

ת"ל מן הבקר ולא כל הבקר להוציא את הנעבד ואע"ג דקא מוקים ליה להאי קרא דלא תחמוד בדבר שאין בו רוח חיים ההוא לדחייה בעלמא הוא. מיהו מסקנא דמילתא בכל נעבד שבעולם ואפילו במחיבר צפוייהן אסורין ואפילו להדיוט אף על פי שהנעבד עצמו מותר לו כדתנן במסכת ע"ז [מה.] הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות הם מותרים ומה שעליהם אסורין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת וכו'. ובתמורה פרק כל האסורין [כח:] מפיק לה נמי להאי מילתא מואבדתם את שמם כל העשוי לשמם: