ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דנדבה, פרשה ב ב

ואין בנות ישראל סומכות. מפני שהיא עבודה בקדשים דסמיכה בכל כחו בעינן כדאיתא בחגיגה [טז:] אי נמי שכל מצוה שהנשים פטורות אם יעשו אותה איפשר לבא לידי זלזול המצוה או לשום קלקול על ידי עשייתן מיחו בהם חכמים [עירובין צו:] כגון מיכל בת שאול שהיתה מנחת תפלין ומיחו בה חכמים ואשתו של יונה שהיתה עולה לרגל והושבה והכי איתא בעירובין בירושלמי ופלוגתא היא דאיכא מיד מיחו ואיכא למ"ד לא מיחו. וכן תלמוד תורה לנשים לדעת ר' אליעזר ור' יהושע [סוטה כ' ע"ש] שאומרים כאלו מלמדה תפלות מפני שאיפשר בכל אלה לבא עליהם לידי קלקול לידי פריצות וזלזול המצוה לפי שאינן זהירות לקיימן כראוי. ובסמיכה אפילו להקיף ידיהם על גבי הבהמה אין מניחין אותם שמא יבאו לידי מעילה:

ור' יוסי ור' שמעון אומרים נשים סומכות רשות. איכא מ"ד לדעת ר' יוסי ור' שמעון אפילו סמיכה גדולה עליו מותרת בנשים שכך נתנה בתורה לאנשים חובה ולנשים רשות והנשים דומיא דאנשים לכל מצות עשה שהזמן גרמא אף על פי שיש בה איסור תורה כגון ציצית של תכלת לנשים והא דאמר ר' יוסי סח לי אבא אלעזר פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והוציאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים וכו' דמוקמינן לה במסכת חגיגה [שם] דאמרינן אקיפו ידייכו התם משום שלא היה להם חלק בקרבן אלא שהאנשים היו מקריבין ומשום נחת רוח דנשים עבוד שם הסמיכה אבל הנשים המקריבות עושות סמיכה כאנשים לר' יוסי אף על פי שהיא עבודה בקדשים ומיהו לדעת ת"ק לא עבדי כלל לא לסמוך בכח ולא אפי' להקפות שמא יבאו לידי קלקול והיינו דקא מייתי ראיה ר' יוסי ממעשה דאבא אלעזר ואף על פי שלא היתה סמיכתו סמיכה גמורה. ואיכא מ"ד דאפילו לדעת ר' יוסי ור' שמעון לא שרינן להו לנשים למעבד איסור דאורייתא משום דידהו וסמיכה דשרי ר' יוסי בנשים אינה אלא להקפות ידיהם כמעשה דאבא אלעזר וכדמתרן לה באקפויי ידא. ומסתברא כפירוש' קמא דסומכות דר' יוסי כסומכות דת"ק:

וא"ת אמאי אצטריך לאקשויי ממעשה דאבא אלעזר דאמר סמיכה בכל כחו בעינן לותביה מדר' יוסי גופיה דאמר נשים סומכות רשות ואי בכל כחו היכי אתי איסור דידהו ודחי איסור עבודה בקדשים איכא למימר מעשה רב:

ואם ישאל השואל להך לישנא דאמרת דר' יוסי סמיכה גמורה שרי בנשים והא דאמרינן אקפו ידיכו משום דלא הוו להו לנשים שותפות בגווה ואמאי עבוד נמי סמיכה. תשובתו שאלו היה להם ליכנס לעזרת ישראל ולסמוך עליו כעין אנשים כדתנן במנחות [צג.] במקום ששוחטין סומכין ותכף לסמיכ' שחיטה וכשהוציאוהו לעזרת נשים המקריבות נראות כמו שיש להם חלק בנכסי בעליהן עשו להם נחת רוח והוציאוהו להן לסמוך עליו. למדנו שלא היתה הסמיכה מתורת חובה אלא מפני שהן המקריבות ונראית כמו שיש להם חלק בנכסי בעליהן עשו להן נחת רוח והוציאוהו להן לסמוך עליו. מכל מקום המקשה היה סבור כי גוף הסמיכה כסמיכת בעליהן עשו אותה ומשום הכי קא מקשי ליה ואי ס"ד סמיכה בכל כחו בעינן דמשום נחת רוח דנשים עבדי' עבודה בקדשים ותירץ דסמיכה גופה לא הות סמיכה גמורה אלא דעבוד בה כל דהו משום נחת רוח דנשים וזו ראיה לר' יוסי דסמיכה שייכא בנשים הואיל והוזקקן לסמיכתן כלל. מכל מקום אין הלכה כר' יוסי דר' מאיר ור' יהודה פליגי עליה וסתם לן תנא כר' מאיר ור' יהודה בראש השנה דתנן בראש השנה [לב:] אין מעכבין את התינוקות מלתקוע הא נשים מעכבין פירוש משום שבות דתקיעה אלמא לא סבירא לן כר' יוסי והכי איתא בעירובין פרק המוצא תפילין [צו:], ובמסכת סוכה [מב:] נמי אמרינן במתניתין מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ואמרינן עלה בגמ' פשיטא מהו דתימא כיון דלאו בת חובה היא בביטול נמי תתסר ואי כר' יוסי סבירא לן והא איהי נמי שייכא בנטילתו כאנשים. ואי בנטילה שייכא מנא תיתי דתתסר בטלטול והלא דבר הניטל ביום טוב אצלה כמו לאיש אלמא שמע מינה דכר' מאיר ור' יהודה סבירא לן הילכך לא מבעיא תכלת בציצית דלא שרינן להו דאיסורא דאורייתא אלא אפילו ברכת לולב לא שרינן אבל ישיבת סוכה ונטילת לולב גופייהו שרינן להו דאין כאן לא קלקול ולא זלזול מצוה:

ולולי שאין כאן מקומו הייתי מאריך בו ממה שאמרו בו במסכת מנחות [מג.] בעי רב יהודה דהוה רמי תכלתא לפרזמא דאינשי ביתיה. וממה שאמר רב יוסף בבבא קמא [פז.] מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה הוה עבידנא יומא טבא לרבנן וכו' והייתי מעמיד דברים על מכונם אלא שאין זה מקומו:

מ"מ רמז הדבר אני מגלה כי הסומא לרבי יהודה אע"פי שהוא פטור מן המצות מדבר תורה מ"מ חיובו מדרבנן דלא גרע מקטן שלא הגיע לחינוך הילכך לר' יהודה הסומא עושה כל המצות ומברך עליהם:

לרבות כל האמורים בענין. פי' כל האמורים בפרשת ויקרא דהיינו עולות ושלמים ודברי הכל היא דכולהו מודו שאין הנשים חייבות בסמיכה: