ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דנדבה, פרק ו ב

מלמד שאין הראש והפדר מהנתחין קשיא לן הא דכתי' ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים. ואם כן מאי איריא ראש ופדר אפי' שאר איברים נמי אין מנתחים אותן לשנים. ותו קשיא לן פר קרב בכ"ד העוקץ והרגל העוקץ בשנים והרגל וכו' וכן שאר הנתחים שיש מהם מתחלקין לשלשה והא בעולת בן הבקר כתי' אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים. ואיסתברא לן דהנך נתחים דתמיד דחשבינן להו כחד חד לאו משום משמעות דקרא קא חשבינן דאם כן בבן בקר נמי הכי הוו אלא כפי מנהג הקצבים שהיו באותו הפרק שהיו מקצבין אותן כן לשולחנות מלכים או לבעלי סעודות כך חלקו אותם במשנת תמיד [לד.] ששה לטלה וכמו שחשבו אותם במס' יומא [כו:] כ"ד לפר. וכפי המנהג נקראו נתחים וקאמר שלא ישנה מן המנהג ולא יחלוק נתחים חלוקה אחרת וכל הנתחים נתלין במנהג חוץ מן הראש ומן הפדר ואעפ"י כי הראש הגדול מתחלק לכמה חלקים אפי' הכי התורה אמרה כי הראש והפדר אינה מנתחין הילכך חלק אותם אשאר נתחים:

שהרי הראש והפדר בכלל כל הנתחים ולמה הוציאם מכללם לומר לך אפי' בשור הגדול שהראש מנתח לכמה חלקים הלחיים לחלק אחד והלשון לחלק אחד והפדר מתחלק לכמה חלקים כאן יהיו שלימים וכן שנינו במס' יומא [שם] הראש באחד והרגל בשנים: