ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דנדבה, פרק ב יג

שכל ל"ח שנה שהיה ישראל כמנודין לשמים פי' משלוח מרגלים ואילך וקיימא לן שנה שניה שלח מרגלים. ובתשעה באב נגזרה הגזרה עליהם ובט' באב נפסקה שכלו מיתי מדבר נמצאו ל"ח האמצעיים היו בנדוי:

דכתי' ויהי כאשר תמו למות וידבר ה' אלי לאמר פרש"י ז"ל בפי' התורה מתחלת שלוח מרגלים ואילך לא נאמר אלא ויאמר ה' אל משה. ועכשו וידבר ה' אלי משמע לשון חבה וקביעות לישוב הדעת. אבל ויאמר משמע לשון עראי ואעפ"י שיש בתורה כמה וידבר משלוח מרגלים ואילך איפשר כשנכתבה תורה לסוף ארבעים שנה החזיר אותה ללשון דבור אבל הוא מעיד על עצמו שלא היה בדבור קבוע וחזק עד אשר תמו למות:

והשיבני פי' השיבני אם יקבלו וכן להראות חבתן לפניו שלא היה צריך לתפלתו:

לא היה מדבר עמו לצורך עצמו פי' אותם ל"ח שנה. יכול לא היו לו שאלותיו של משה בחבה ובצוהר פנים:

ת"ל ויהי כאשר תמו וכו' לאמר לישראל לא היה בדיבור עד אשר תמו אבל לצורך עצמו אפילו קודם לכן: