ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דנדבה, פרק יז ד

קרבנו ולא הבכור כלומר בשלמים קיימינן וקא ממעט קרבן אחר ומאי ניהו בכור. וכן מעשר וכן פסח. ובמנחות פרק שתי מדות [צב:] קא פריך להנך דלא צריכי לקרא למעוטינהו דמה לשלמים שכן טעונין מתן ארבע ונסכים ותנופה וחזה ושוק אלא קרא אסמכתא בעלמא ועיקר קרבנו לכדאמרן. למעוטי קרבן גוי בסמיכה ולמעוטי קרבן חברו ובפרשת עולה קא ממעטי גוי מסמיכה דאינהו לאסמכי על קרבנם דכתיב בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין. והכא ממעטינן דאין קרבנו טעון סמיכה אלא על יד ישראל. ואי קשיא לך היכי דרש תלתא קרבנו והלא לא כתיבי אלא תרי דבפרשת ואם עז לא כתיב קרבנו אלא וסמך ידו על ראשו וקרבנו קרבנו קמאי דבן הבקר ובן הצאן דרשינן להו לעיל שכל המביא שלמים או שום קרבן מביא שלום לעולם אבל בעז לא כתיב בה שלמים ומשום הכי לא מידריש להאי דרשא אלא דרשינן ליה לסמיכה כדאמרן: