ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דנדבה, פרק יד ד

ר' ישמעאל אומר מה קרבן מנחתך דבר שיש לו טומאה ועולה לאישים וכו' יצאו עצים שאין להם טומאה:

ואי קשיא והאמר מר [פסחים לה.] והבשר אשר יגע בכל טמא וכו' לרבות עצים ולבונה אלמא בני קבול טומאה נינהו. ההוא (לא) [אינו אלא] פסולי בעלמא נינהו ואין חייבין עליהם לא כרת ולא מלקות. והכי איתא בזבחים פ' בית שמאי [מו:] ור' ישמעאל סבר לה כרבי שמעון דאמר דברים שאין דרכן לאכול אין חייבין עליהם משום טומאה דדומיא דבשר בעינן דכתיב והנפש אשר תאכל בשר. וטומאתו עליו ונכרתה. מיהו קשה לי אי כר' שמעון סבירא ליה מאי אריא עצים אפי' לבונה נמי דהא לאו בר אכילה הוא ומריבויא דוהבשר קא מרבינן ליה לאיפסולי בעלמא. וקטורת נמי לדעת ר' שמעון לא מחייבי עליה משום טומאה כדאיתא בההוא אם כן כולהו נמי נפקא מכלל טומאה חוץ מן היין:

ואיכא לתרוצי בלבונה דלא ממעטינן לה משום דהוה בכלל קרבן מנחתך שהרי קריבה עם המנחה וכיון דלבונה הבאה עם המנחה טעונה מלח אף לבונה הבאה בפני עצמה ולבונה הבאה עם הבזיכין ילפינן לה מהאיך. ותו קשיא לי דקתני יצא הקטורת והא כתיב בהדיא ממולח טהור קדש מלח סדומית רובע. ואיכא למימר דבשעת הקטרה קאמר ורבנן סבירא להו דאפילו בשעת הקטרה טעון מלח דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח:

יכול תבונהו מפרש לה במנחות פ' הקומץ רבה [כא.] יכול יתן בו טעם כבינה. כלומר דבר מועט. יכול במי מלח שנכשר בהם המלח:

הבא מלח שאינה שובתת ואי זו זו סדומית. יש מפרש שהיא עזה ואינה נימוחה במהרה. ויש אומרים שאינה שובתת שלעולם המלח בארץ סדום. ולא מיחוור חדא דהכי הוה ליה למימר הבא מלח שלא תשבות. ועוד מנא לן שאינן עתידין להתרפאות לעתיד והא כתיב ונרפו המים. תקריב כל שהוא שאינו צריך להרבות עליו ת"ל מלח תקריב מ"מ אפילו מלח סלוקונדית:

[תקריב] ואפילו בשבת ואפי' בטומאה: