ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דנדבה, פרק יד א

אלו נאמר קרבן במלח תמלח יכול אף על העצים ועל הדם יתן מלח שהרי אף הם נקראו קרבן דכתיב והגורלות הפלנו על קרבן העצים. דם דכתיב המקריב את דם השלמים ת"ל קרבנך. מה קרבן מנחתך דבר שאחרים באים חובה להם ומאי נינהו עצים שאין הקטרה על גבי המזבח שאינה צריכה עצים לפי שאין אש בלא עצים אף כל שאחרים באים חובה להם. אף קרבן שהעצים צריכין לו יהא טעון מלח יצאו העצים והדם שאין צריכין עצים כי המתנדב עצים אינו צריך להביא עצים אחרים. והדם אינו צריך עצים לפי שאינו על גבי האשים. ובמנחות פ' הקומץ רבה [כא.] מפיק מיניה עצים ומעייל נסכים. כי העצים צריכין אחרים כהא דקתני ואמר עצים דעצים נקראו קרבן:

והתם פריך עלה ואימא כל שאחרים באים חובה לה ומאי נינהי לבונה שהיא באה עם המנחה אף כל שאחרים באים חובה לה ואייתי נמי דם דאיכא בהדיה נסכים. והכי פריך מאי חזית דאחרים באים חובה לה לצורך מערכה קאמר וקא מפיק מנייהו דם משום דאינו צריך עצים למערכה. ואימא אחרים באים חובה עליו להכשירה מכל מקום ומאי ניהו לבונה דאתיא להכשר מנחה נסכים נמי אתו להכשר דם ויהא דם טעון מלח ומתרץ דאם כן לא דמי האי אחרים באין חובה לה להאיך דמנחה דלבונה באה עם המלח בכלי אחד ונסכים אינן באים עם הדם בכלי אחד. הילכך לא משכחת לה שיהא שוה בכולן אלא עצים שהם באים חובה בענין אחד בין למנחה בין לכל קרבנות ומפיק מנייהו דם דאינו צריך עצים: