ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרשה ח ג

רבי עקיבא אומר אין לי אלא מפי עצמו מזיד ומנין מפי עצמו שוגג מפי אחרים מזיד ומפי אחרים שוגג ת"ל וכו' פירוש לפי שלא מצינו בשבועת העדות אלא מושבע מפי אחרים דכתיב ושמעה קול אלה אבל נשבע מעצמו הרי אנו למדין אותו בגזירה שוה דתחטא תחטא כמו שאנו למדים משם לשאר דברים כדאיתא לקמן. ובשבועת הפקדון לא כתיב בה שוגג וכיון דלא כתיב ונעלם כמו שכתוב בשבועת ביטוי ובטומאת מקדש וקדשיו ומשום הכי משמע דמזיד יהא חייב אבל שוגג לא יהא חייב: ומנין לנו שיהא חייב קרבן ואעפ"י שכל הקרבנות שבתורה בשוגג הם באים ולא במזיד אפשר דשבועת העדות ושבועת הפקדון שאני מפני שאין זדונם בכרת ומפני שאיסורן קל לא החמירה עליו תורה להטעינו קרבן בשוגג אלא במזיד אי נמי מפני שהוא צריך שיהא מזיד על העדות עצמו ועל הפקדון עצמו כדאיתא בשבועות [ל. לו:] איפשר כמו כן שגם הוא צריך להיות מזיד על השבועה ועל הפקדון: ולכך שאלנו מנין מפי עצמו שוגג והא דקתני מפי אחרים מזיד מפי אחרים שוגג הכי קאמר מנין מפי אחרים שיהא לו דין אחד לשוגג ולמזיד כי מפי אחרים הרי הוא מפורש כאן כמו שאמרנו למעלה. אלא שיהא שוגג מפי אחרים שוה לו: ת"ל וכו' ושאר כל השמועה הרי היא ידועה ומפורשת בשבועות: