ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרשה א ח

אם דבר שאת למד בדרך אחד וכו' ומה ע"ז מיוחדת שמשנאסרה לא הותרה פי' שאין היתר לאיסורה כמו שתמצא באשת איש ונדה ונערה המאורסה על ידי גט נדה לאחר נדותה אבל ע"ז אין לה היתר בשום מקום וחייבין עליה מיתת ב"ד ואיסורה נוהג בבני נח כבישראל. לאפוקי מקצת עריות שאין נוהגות בבני נח: את מה אני מרבה מן הכלל משכב זכור והבהמה והאשה המביאה את הבהמה בכלל ואלו דומין לע"ז לגמרי אלא שיש בזכור מה שאין בבהמה וכו' כלומר אף על פי שהשוו את שתיהן להביא מן הכלל הזה אינן דומין זה לזה שיש היתר בזה מה שאין בזה: ומ"מ כיון שיש בהם הדרכים הללו הנמצאים בע"ז רבינו את שתיהן: הזכור בין במינו בין שלא במינו אסור יש מפרשים במינו ישראל על ישראל שלא במינו ישראל על גוי או גוי על ישראל: בהמה במינה מותרת מינה ממש סוס על סוסיא שלא במינה אסורה סוס על חמורה אעפ"י שאינו אדם וכל שכן בהמה עם אדם: הזכור לא עשו בו קטן כגדול פי' לא עשו משכב קטן שאינו בן תשע כמשכב גדול שהוא בן תשע דמקשינן נשכב לשוכב: ובבהמה עשה בה נרבעת גדולה כנרבעת קטנה. וא"ת כיון דיש חלוק בזכור בין קטן לגדול שיש ממנו חייב ויש ממנו פטור הרי הותרה מכללה ואינה דומה לע"ז והרי היא כשבת שהותרה במקדש ולא הותרה במקדש. לא דמי התם [היתר] גמור הוא במקדש. אבל זכור קטן אף על פי שאינו נסקל על ידו מכלל לאו לא נפיק או מלא יהיה קדש או מלא תשכב עם זכר. ובע"ז איכא מידי דלא מיחייב עליה אלא לאו בעלמא או עשה כגון מגפף ומנשק בלאו ונתיצת אבני מזבחותם בעשה אבל היתר לא משכחת לה: