ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרשה יא ד

אף חטא האמור כאן פוגם נהנה ומה שפוגם נהנה למעוטי מי שנטל קרדום של הקדש ובקע בו עצים של חבירו ונפגם בשוה פרוט' שהמבקיע הוא הפוגם ולא נהנה לא בבקיעה ולא בטובה שהרי לא ידעו בו הבעלים. אי נמי המבקע עצי הקדש או עצי הפקר אעפ"י שיש הנאה בבקיעה אין ההנאה שלו. ובדבר שפגם בו נהנה למעוטי בקע בקרדום בפרוטה וקרע שירים של הקדש בפרוטה. ופגמו והנאתו כאחד למעוטי בקע בפרוטה ואחר כך פגמו בפרוטה שלא על ידי הבקיעה שאעפ"י שהנאה והפגימה בדבר אחד אינו כאחד. ובשליח שעשה שליחותו למעוטי מי שאמר לשלוחו קנה לי אתרוג וקנה לו רמון. ולמעוטי נמי הבא לי מעות מן החלון והביא לו (מן החלון והביא לו) מן הדלוסקימאי אעפ"י ששניהם הקדש הרי לא עשה שליחותו ממש. וא"ת כיון דבעינן פוגם ונהנה מי שנתן שוה פרוטה של הקדש לחבירו אמאי מעל והלא הפוגם אינו נהנה ועוד שליח שלא עשה שליחותו אמאי מעל השליח והלא השליח פוגם ואינו נהנה ואיכא למימר כיון דמתנה אית בה טובת הנאה לבעלים הנותן פרוטה לחבירו הוא פוגם ונהנה ואעפ"י שאין בטובת הנאה שוה פרוטה הרי אנו אומרים לפנינו שהנאת חבירו והנאתו מצטרפין וכו'. שליח (אשר) [שלא] עשה שליחותו כיון ששינה שליחותו כמאן דזבנה לנפשיה דמי והוא הנוטל פרוטה מן ההקדש (ומהנה)[ומשנה] אותה לחולין ואעפ"י שחוזר ונותן הקמח לבעלים הראשוני' כמו שנותן מתנה משלו היא וכבר מעל בה משעת מקחו: