ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרשה י ד

אשמו על חטאתי מה חטאתו מותרו נדבה פי' כמו שלמדנו אותה עכשיו אף אשמו מותרו נדבה: נראה לי לאיתויי אשם נזיר ואשם מצורע אף על פי שאינם באין על אשמו והיינו דקאמר אשמו על חטאתו כלומר אשמו הבא על חטאתו. ואי אתה מוצא שמביא אשם על חטאת אלא נזיר (או) טמא ומצורע שאינן באים על חטאת אלא להכשיר אשם נזיר טמא כי היכי דתיחול עליה נזירות בטהרה ואשם מצורע לבהונות ולפי שלמדנו דבר זה מאשם מעילות ואשם תלוי שאינו נודע אלא במי שבא על חטאת ואשם לכך הוצרך לומר אשמו על חטאתו לרבות אשם אעפ"י שאינו בא אלא הכשר. כך נראה לי: פירוש אחר אשמו על חטאתו כלומר מצרף מותר אשמו על מותר חטאתו ומביא בהם עולת נדבה אחת מה טעם הואיל וחטאתו מותריה נדבה ואשם כמו כן מותריה נדבה אעפ"י שבתחלתן חלוקין השתא מיהת למקום אחד הם הולכים והא דקאמרינן מותריה וכו' אף אשמו וכו' אינו אלא טעם דבר כלומר יתן מותר אשם על חטאת לפי שזה מותרו נדבה וזה מותרו רדבה: