ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרק ז ג

א"ל ר"י וכי אין אתה אומר לי עמוד והתודה וכו' שכן מצינו בחטאת עולה ויורד דכתי' והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליה וכן בפר ושעיר של יום הכפורים ובשעיר המשתלח שהוא מתודה ומהם נלמוד לכל קרבנו' שמכפרין שטעונין ודוי אי נמי מן הוא גופיה דכתי' ביה בשגגה ואשם ודרשי' ביה השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו ואין תשובה בלי ודוי כדכתיב ומודה ועוזב ירוחם [יב.]: ובכריתות פ"ג מפרש טעמא דר' יהודה משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש כלומר כפרת אדם טובה היא לו. הילכך על טובת עצמו מי נאמן להיישירו יותר ממנו ואם הוא אומר שאין הטובה הזאת ראויה [לו] מי יוכל להביאה עליו על כרחו: ואפשר דתרוייהו חד טעמא נינהו כי הודוי הוא כפרה שאין כפרה מועלת אלא בתשובה ובודוי ואם הוא אומר חטאתי ואינו רוצה להתודות הרי הוא אינו רוצה בכפרה זו ואם הוא אינו רוצה אין אנו יכולין להביא כפרה עליו כמו שאמרנו: רבי שמעון אומר יאמר מזיד אני והוא פטור הא דר' שמעון לאו בתורת מגו קא אתי לה אלא דוקא קאמר אם ירצה להפטר יאמר מזיד אני תדע דקאמר ליה רבי מאיר אם בתחלה אמר מזיד אני שומעין לו אבל אם אמר כל היום לא אכלתי ובאחרונה אמר מזיד אני אין שומעין לו ואם בתורת מגו קאמר ר' שמעון הרי בתחלה יכול לומר מזיד אני [ולמה] אין שומעין לו: אי נמי איכא למימר דר' שמעון מגו נמי קאמר דאפי' בתורת מגו נאמן. ור' מאיר מילתא באנפי נפשיה הוא דקאמר. (שמע מינה דבאמר מזיד אני קא מיירי:) הכי קאמר ליה לר' שמעון לא מבעיא בתורת מגו דלא מהימן דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן אפי' היכא דיכיל לתרוצי לדבוריה קמא אלא אפי' אמר נמי בפירוש מזיד אנא דאיכא דוכתא דלא מהימן כגון שהוגיעו מתחלה בהכחשה ולבסוף אמר מזיד אנא דמדקאמר הדר ביה בטעיתא שמע מינה דמעיקרא לאו בתורת הכי הוה אתי לה: ולא עוד דלר' מאיר אפי' דטעין טענה אחריתי בסוף העדות טפי דאפי' בדוכת' דסבירא ליה לר' מאיר מגו הני מילי היכא דקאי בטענה קמייתא אבל אי הדר וטעין טענה אחריתי לא אמרי' מגו דהשתא משמע דמעיקרא הכחשה הואי והיכא דלא הוה מתקן איהו לדיבוריה קמא אנן לא מתקנינן ליה הואיל וקא הדר ביה בטענתי' תדע דהכי הוא דקתני כיוצא בו אמר רבי מאיר אמרו לו נזיר אתה ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו ואם היה וכו' הא דקתני נזיר אתה בין לענין טומאה קאמר שאם נטמא יביא קרבן טומאה בין לענין טהרה שיביא בסוף שלשים יום קרבן של נזיר. והאי דקתני תנאי היה בלבי כלומר ונשאלתי לחכם והתירני על דעת אותו התנאי כדאמרינן בענין שאלת החכם אדעתא דהכי מי נדרת ואמר איהו לא נשרי ליה דאי שלא על פי חכם קאמר מה יועיל לו תנאי שבלב והלא דברים שבלב אינן דברים אלא ש"מ על פי היתר חכם קאמר. ובכריתות פ"ג [יב:] גרסינן בהדיא אמר רב ששת ומודה ר' מאיר לחכמים בנזיר שאמרו לו נטמאת והוא אומר לא נטמאתי נאמן מגו דאי בעי אמר נשאלתי על נזירותי ומאי לא נטמאתי דקאמר לא נטמאתי בנזירותי אלא בשאלה אלמא אמרינן מגו בנזיר והכא אמר ר' מאיר דלא מהימן לומר תנאי היה בלבי ונשאלתי לחכם על ידי התנאי. קשיין אהדדי אלא ש"מ דשאני היכא דקאי בטענתיה מהיכא דקא הדר ביה. אי מתקן ליה לטענתי' בפי' מהימן ואי לא לא מהימן דאמרי' ודאי חזרה הוא דמעיקרא יש הכחשה ולא נטמאתי כלל קאמר והשתא הוא דנקט טענתא אחריתי. ואי קשיא לך בכריתות אמאי מודה רבי מאיר בהאי מגו ולא קא מודה בחלבים ובמקדש ובטומאה. דהא אי בעי אמר מזיד הייתי ויכיל לתרוצי לדבוריה קמא דמצי אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ולא עמדתי בטומאתי ואכלתי קדשים ולא טבלתי ואכלתי אפי' הכי פליג ר' מאיר ואמר דלא מהימן והכא אמאי מהימן בהאי מגו בשאלה. ונראה לי דהואיל ובידו לישאל עתה ולהפטר אפי' מטומאה ראשונה דהא קיימא לן דהחכם עוקר הנדר מעיקרו הילכך כל שבידו מהימן מיהו דוקא בדלא הדר ביה בטענתיה ואי הדר לטענתיה צריך לתקוני טענתיה בהדיא אבל אי לא מתקן לא מהימן: