ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרק ה ו

ושרף אותו כשר ולא פסול פי' הכשר נשרף חוץ לשלש מחנות אבל הפסול נשרף בבית הבירה כדאית' בזבחים פ' טבול יום [קד:]: נאמרה שרפה בפנים ונאמרה שריפה בחוץ שריפה בפנים כמו חטאת פסולה כדכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל הקדש באש תשרף לימד על חטאת פסולה שתהא שריפתה בקדש וההיא שריפה ודאי בעצים של מערכה היא. ואי קשיא לך הא דגרסינן בפסחים [פב:] בא לשרפו לפני הבירה בעצי עצמו אין שומעין לו ואמרינן מאי טעמא שלא לבייש את מי שאין לו. רבא אמר מפני חשד ואמרינן מאי בינייהו קני והרי אתא איכא בינייהו מאן דאמר משום חשד ליכא אלמא פסלי' המוקדשין נשרפין בכל עצים: התם פסח קדשים קלים הוא וכשם שנאכלין בכל העיר ואפילו בכל מקום כדתנן [מט.] אם עבר צופים שורפו במקומו הילכך כיון שאין שריפתן בקדש נשרפין בכל עצים: אבל פסולי קדשים ששריפתן בקדש אין נשרפין אלא מעצי המערכה הראויין לקדש ת"ל על עצים לרבות כל עצים במשמע עצים קרא יתירא הוא דליכתוב ושרף אותו באש. ואי קשיא לך נהוי ושרף אותו כלל על עצים פרט אין בכלל אלא מה שבפרט עצים אין מידי אחרינא לא. וא"ת אכל לא בתרא דסמיך דכתיב באש וחזר [וכלל] כלל פרט וכלל א' אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש גדולי קרקע אף כל גדולי קרקע ומשום הכי משמע ליה כל עצים. אם כן באש ולא בסיד למה לי למימר והא לאו גדולי קרקע הוא: ואיכא למימר דהכי קאמ' אפי' יתן עצים על גבי הסיד כשהוא רותח וידלקו או על גבי רמץ אפר רותח וידלקו לא ישרף בהם הפר דבעינן עצים ואש. אי נמי דבכלל עצים הכל במשמע ואפי' קש וגבבה דכולהו נקראים עצים. וא"ת מערכה גופה הא כתיב בה עצים ולימא כל עצים במשמע הא דרשינן התם העצים אשר על האש עצים הנתונים להיות אש ולא הנתונים להיות אפר פרט לקש וגבבה וכיוצא בהן: ישרף אעפ"י שהצית האש בתוכו או ברובו כלומר אעפ"י שהצית בו את האור מצוה להתעסק בשריפתו עד שישרף כולו. וכן הוא מטמא בגדים לכל העוסקים בו עד שיעשה אפר הכי איתא בזבחים [קו.] וביומא [סח:]: