ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרק כב ו

אי מה פקדון שאין לו רשות להוציאו כגון שוכר ושואל מרבינן אבל ממון שיש לו רשות להוציאו כיון מלוה מנין שיהא חייב עליו ת"ל בתשומת יד: אי מה אלו מיוחדים דברים הבאים לרשותו שלא מדעת בעלים וכו' פי' כלומר כל הני פרטי מנין להני אמר מפני שאין ענינו של זה דומה לזה ואילו לא נאמר אלא האחד לא הייתי מרבה עיסקא ומגזל הייתי מרבה גניבה וכיון שיש לנו לרבות מן הכללים כעין הפרט כל אלו העניינים שפירשנו מעתה שמא הייתי אומר מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון ודברים שניטלין מרשות בעלים אף כל וכו' ולאיתויי כל הנך דכתבינן אבל כובש שכר שכיר אעפ"י שהוא מיטלטל וגופו ממון לא שמענו לכך אמר או עשק ועדיין אני אומר מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון ודברים שדעת שניהם יודעת בהם אבל אבידה לא לכך נאמר או מצא אבידה: ומסקנא אפילו דברים שאי איפשר לו לדעתן כגון מיני אונאה כדכתיב ונשבע על שקר על כל דבר שקר דקרא יתירא הוא דהא כתיב מכל אשר ישבע עליו לשקר: וכחש בה ולא במוצא הפי' אם תבעוהו בעלים אם מצא אבידתו או ראה מי שימצא אותה וכפר ונשבע שלא מצא ולא ראה מי שמצאה ולבסוף הודה או הודה בתחלה וכפר בגוף האבידה מביא (חומש) [אשם] אבל אם הודה שראה מי שמצאה אין מביא אשם אבל יש לומר שמביא חטאת ככופר על עדותו. ואיפשר כמו כן לומר שהוא פטור לגמרי מפני שהוא עד אחד ועד אחד פטור שהוא דבר הגורם לממון ולאו כממון דמי ופלוגתא היא בבבא קמא פ' הגוזל [קה:]: מיהו קשיא לי מאי איצטריך ליה למעוטי ולא במוצאה פשיטא דכופר בעדותו לא מחייב אשם דהא כתיב ביה חטאת עולה ויורד. ונראה לי משום דשאני כפירת עדות אבדה משאר עדות לפי ששאר עדיות יש בהם תובע ונתבע אבל עדות אבדה שהוא אינו יודע מי מצאה אבל הוא תובע לזה אם הוא מצאה או ראה מי שמצאה סד"א ליהוי האי כתובע ונתבע בגוף האבדה קמ"ל: בן עזאי אומר שלש אבדות הן. ובפ' הגוזל [קה:] גרסינן שלש שבועות הן ושניהם ענין אחד הוא אלא שזה הלשון השנוי כאן בספרא יותר מדוקדק מפני שהשבועה אחת שהוא כפר הכל שלא הכיר האבדה ולא הכיר מוצאיה ולבסוף הודה מה שהודה. ופעמים שמודה שהכיר במוצאיה ולא בה בכל אלה פטור הוא מאשם משום דבעי' וכחש בה ולא במוצאה נמצא שאין ההפרש אלא בידיעת האבדה אבל בשבועה אין הפרש. ונשאר לנו לפרש כשהודה שהכיר בה ולא במוצאה או הכיר במוצאה ולא בה מה תועלת יש לו בהודאתו או מה הפסד היה לו בכפירתו. ואיפשר לומר כגון שהיה בעל האבדה תופס את שורו מיד אחר ואמר לו זה השור שלי הוא שאבד ממני והלה אומר לא כן מצאתיו אבל אינו שלך כשיעיד העד שהשור שלו אעפ"י שיאמר איני מכיר מוצאו ולא ידעתי אם מצאו זה או אחר מכל מקום השור חוזר לבעליו מתוך הודאת המוצא והעדות הרי כשהיכיר מפסידו בכפירתו: וכשהיכיר במוצאה ולא בה כגון שיאמר המוצא זה השור שלך הוא אבל אני לקחתיו ממך ובעל השור אומר אבד ממני ומצאת אותו והעד יודה עכשיו שהוא ראה את השור תועה בין הכרמים ואמר אלך ואאספנו אל ביתי עד ידרשו אותו כי אבדה היא והוליכו לביתו בחזקת אבדה אבל העד אינו יודע שזה השור של זה האיש הוא אבל מ"מ הרי הודה זה כי השור של זה הוא נמצא שזה מתחייב מעדותו של זה ומהודאתו: