ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרק כא ג

מנין אתה אומר הביא אשם תלוי שחטו וזרק את דמו וכו' מנין שמותר באכילה וכו' כלומר שלא יהא כחולין שנשחטו בעזרה ת"ל אשם אשם פי' דכתיב אשם הוא אשום אשם לה' כלומר אשם מכל מקום: יכול אפילו לא נזרק הדם ת"ל הוא: מה יעשה לו [וכו'] והבשר יצא לבית השריפה כחולין שנשחטו בעזרה: ור' יוסי פליג עליה שאע"פי שלא נזרק הדם הואיל ונתקבל הרי הוא כזרוק שכל העומד לזרוק כזרוק דמי אי נמי סבר ר' יוסי כלי שרת מקדשין את הפסול בתחלה ליקרב והכי איתא בכריתות [כד:] ומתחזי לי מהתם שאפי' שחטו משנודע לו וקבל דמו אעפ"י שבשעת קבלה כבר נפסל כלי שרת מקדשין אותו ליקרב והוא למעוטי אותו שנודע לו עד שלא נשחט: ומה יעשה לו יצא וירעה בעדר דברי ר' מאיר דכיון דלא צריך ליה לא מקדש ליה והכי איתא בכריתות פ' בתרא [שם]. ואי קשיא לך כי נודע לאחר זריקה נמי לא צריך ליה הא מפרש בכריתות [שם] דאמר קרא והוא לא ידע ונסלח לו והא לא הוה ליה ידיעה בשעת סליחה: וחכמים [אומרים] ירעה עד שיסתאב וכו' מפני שהוא כמותר אשמות שהם הולכים לנדבה כדתניא הכא בסמוך: ר' אליעזר אומר יקרב שאם לא בא על חטא זה וכו' קסבר ר' אליעזר אשם תלוי בא על נבלה וכן על כל חייבי לאוין דלא יליף ר' אליעזר ואשם ואשם כדגמרינן לעיל: ולדעת רבי אליעזר ספק חייבי לאוין כפרה נינהו מה שאין כן בודאן: ואפשר מפני שאשם תלוי קרוב הוא לקרבן נדבה שהרי אינו מכפר כפרה גמורה ואיתא להא מילתא בכריתות פ' בתרא [כה:]: