ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרק א ב

ואימה ע"ז מיוחדת שחייבין עליה מיתת ב"ד אף ארבה כל חייבי מיתות ב"ד: ואת מה אני מרבה את המקלל אביו ואמו וכו' ועדים זוממין ת"ל ועשה ובמס' סנהדרין פ"ד מיתות [סה.] מייתי להא תיובתא לר' יוחנן אליבא דרבנן דאמרי מודו רבנן במשתחוה לע"ז שמביא קרבן ואע"ג דבעי מעשה מאי טעמא דכפיפת קומתו הוה ליה מעשה. ועקימת שפתיו דמגדף לא הוי מעשה. ושנינן דשאני מגדף דישנו בלב דכתי' למען תפוש את בית ישראל כלכם: תו אקשינן עליה מהא דתניא יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה אלמא עקימת שפתים לא הוי מעשה אע"ג דליתנהו בלב. ושאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה אותיות הגרון שאין בהן עקימת שפתים שהרי העדים ששאלו אותה הראיה בעדות זו והוא משיב הן או לאו הרי כבר העידו ומשום הכי אמרינן דאפילו הוציאו אותו בשפתים אותה עקימה אינה חשובה מעשה וקשיא לי תינח עדים זוממין אבל אידך אי עקימת שפתים הויא מעשה מאי טעמא לא חשיבא להו מעשה וממעטינן להו מועשה. ואיכא לתרוצי דהאי דנקט להו להנך בהדי עדים זוממין משום דדמי להו להא מילתא דלית בהו מעשה אלא עקימת שפתים בלחוד ואע"ג דעקימת [שפתים] חשיב מעשה מ"מ ממעטי' להו מקרבן מטעמא דאמרי' לקמן לפי שאין חייבין על זדונם כרת דהא לא כתיב בהו כרת ומהאי טעמא מכה אביו וגונב נפש מישראל וזקן ממרא ע"פ ב"ד [אימעטו] ואעפ"י שיש בהם מעשה. וא"ת זקן ממרא מאי מעש' אית ביה טפי מהנך מאי טעמא פלגיה מנביא שקר ומעדים זוממין. תשובתך דהא קיימא לן דאינו חייב עד שיעשה מעשה דכתיב והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע או שיעשו אחרים בהוראתו דכתיב כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' וילפינן דבר דבר מונעלם דבר מעיני הקהל וגמרינן צבור מזקן ממרא וזקן ממרא מצבור צבור מזקן ממרא דאינן חייבין על עקירת כל המצוה דכתיב בזקן ממרא על פי הדבר אשר יגידו וזקן ממרא מצבור דהוראה תלויה בו ומעשה תלוי אף באחרים ולא בעינן שיעשה מעשה הוא בעצמו וכיון דגמרינן דבעינן ביה שוב מעשה משום הכי אתיא בהדי הנך דאית בהו מעשה: