ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרק יג ח

טומאת אדם זה טמא מת רבי יהודה קתני לה דלא סבירא ליה דכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה משום ביאת מקדש שהרי נזיר הנוגע בטמא מת אינו מגלח עליו ולא אפי' הנוגע בחרב הנוגע במת והכי איתא בסיפרי לפנים: שני להם פי' לנוגע בשפוד: אין לי אלא ימי חומרו ימי קולו מנין ימי חומרו הם ימי הראיות ימי קולו הן ימי הליבון: ואני לא ידעתי איזו קולא יש בימי הליבון מימי הראיות: ואיפשר דבימי ראייתה היא יתבא לגיסא מפני הדמים שלה שלא תלך ותטמא טומאה מרובה אבל בימי ליבונה עושה מלאכת בעלה ואיפשר כמו כן לענין כיחול ופיקוס ושינוי בגדים שכל ימי ראייתה אינה כוחלת ופוקסת ולובשת מאני פחתי וצואי אבל בימי ליבונה כוחלת ופוקסת ולובשת מאני נקיי': ורבי' חננאל ז"ל כתב במסכת כתובות [סא.] בהני עובדי דשמואל ואביי ורב פפא דאיכא דמחלפי לכסא מידא דימינא לשמאלא. ואיכא דהות מנחא ליה אבי סדיא ואשרשיפא: וכתב הוא ז"ל דקיימא לן דכל הני בימי ליבונייהן. ואפשר כי מכאן הוציאו שהרי הזכיר אותו כאן ימי קילו: בה לרבות בלע נבלת עוף טהור. ובשבועות פרק א' [ז:] מקשה והא אמרת בה מיעוטא ומתרץ משום דהוי מיעוט אחר מיעוט אייתר ליה וכו' כדאיתא התם: