ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרק יג ו

אין לי אלא בשרו דמו צירופו עירובו מנין ת"ל טמא. דמו בפרשת שרצים נפקא לן מוזה לכם הטמא. צירופו מהטמאים מלמד שהם מצטרפין זה עם זה דם בדם בשר בבשר בין במין אחד בין בשני מינים והתם ילפינן שהם מטמאין והכא ילפינן שחייבין עליהם קרבן על טומאת מקדש וקדשיו: עירובו יש מפרשים כגון שנתערב שרץ בשרץ חולד בעכבר נגע בא' מהם דאפי' למ"ד [שבועות יח:] בעינן עד שידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי אבל שרץ בשרץ מיהא מודה דלא בעינן שרץ מיוחד. ויש מפרשים אפי' שרץ טמא בשרץ טהור בזמן שהרוב טמא ונגע בכולו הרי הוא חייב עליו משום טומאת מקדש וקדשיו. ואעפ"י שכל נגיעה ונגיעה ספק היתה ריבה הכתוב טמא לחייבו קרבן: