ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרק יג ג

או דבר שאת לומדו בדרך אחד את לומדו בכל הדרכים שיש בו כלומר אם בבנין אב אתה למד אין אתה יכול ללמד אלא מה שהוא דומה לו לגמרי. אבל מסקנא בכלל ופרט אתה למד וכעין הפרט אתה מרבה ואעפ"י שאינו דומה לפרט לגמרי: ומאן דדריש ריבויי ומיעוטי כל שכן שהוא מרבה יתר: ואת מה אני מרבה שהוא דומה לו ממש. את מיעוט מי חטאת והמרכב שחלק מגעו ממשאו ועשהו אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים בין תבין כי זה צריך לפנים. היינו מיעוט מי חטאת דהיינו מי חטאת שאין בהם כדי הזייה קיימא לן שהן מטמאין אדם במגע לטמא אוכלין ומשקין ולא לטמא בגדים ובמשא אינן מטמאין כלל והכי איתא במסכת כלים [פ"א מ"ב] ובמסכת יומא [יד.]. ורוב מי חטאת דהיינו מי חטאת שיש בהם כדי הזייה מטמאין אדם במשא לטמא בגדים אבל במגע מטמאין אדם לטמא אוכלין אבל לא לטמא בגדים. נמצא עתה כי רוב מי חטאת דומין לנבלה לגמרי שהיא מטמאה בגדים במשא אבל לא במגע לטמא אדם לטמא בגדים. וכן המרכב כך היא טומאתו כמו כן. והנה שחלק מגעה ממשאה לענין טומאת בגדים. ומיעוט מי חטאת פחותים מנבלה ודומין לשרץ שהן מטמאין אדם במגע ולא במשא הנה עתה הוא מן התימה איך ריבה מיעוט מי חטאת מדמיון נבלת בהמה ומיעט רוב מי חטאת מדמיונה מפני ששוה מגעה למשאה. והלא פירשנו שהן דומין ממש לנבלה וחילק מגען ממשאו לענין טומאת בגדים כעין הנבלה מה שאין כן במיעוט מי חטאת: עתה כוף אזנך ושמע כי מה שריבה בתחלה מיעוט מי חטאת לא בדמיון הנבלה הרבה אותם אלא מדמיון השרץ כאשר אמרנו: ומפני כי השרץ כמו כן אב הוא ללמד יש לנו ללמוד ממנו מיעוט מי חטאת הדומין לו אעפ"י שאינן דומין לנבלה. ויש לנו ללמוד המרכב מן הנבלה שהוא דומה לה ומה שאמר ועשאן אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים לא אמר לטמא בגדים אלא כנגד המרכב. מ"מ שניהם אבות הטומאה לטמא אדם וחלק מגען ממשאן זה לטומאת בגדים שהמשא חמור מן המגע. וזה לעיקר הטומאה שהמגע חמור מן המשא. וזה דומה לשרץ וזה דומה לנבלה: עתה בשביל שאמר בתחלה מיעט מי חטאת והביא מדמיון השרץ. ורוב מי חטאת שוה מגעו למשאו לטמא אדם לכך כלל אותם עם המשא. והביא אותם מבכל טמא. מ"מ היה יכול להביאם מדמיון הנבלה כאשר אמרנו. אלא כאדם שהוא אומר אעפ"י שאינן דומין לשרץ אפי' לא היה להם דמיון עם הנבלה היינו יכולים להביאם בכל טמא כמו המשכב שאין לו דמיון עם אחד מן הפרטיים. ומ"מ הוא בא מריבוי הכללות: וכשהוא אומר [בכל] טמא לרבות השורף את הפרה ופרים ומשלח את השעיר שהן מטמאין בגדים כדתנן [זבחים קד:] היו סובלין אותה במוטות ראשונים יוצאין חוץ לחומת עזרה. הראשונים מטמאין בגדים וכו' ואעפ"י שאין מטמאין אדם במגע וקרא בטומאת מגע מיירי דכתיב כי תגע בכל דבר טמא אפי' הכי מרבינן להו מקראי ובתוספתא אומר ר' ישמעאל דדריש לקראי בכלל ופרט ממעט לשורף פרה ופרים ומשלח את השעיר משום דבעי טומאת גויות דומיא דפרטי יצאו אלו שהן טומאת קדושות שאין טומאתן אלא מפני קדושתן שהרי אין מטמאין אלא בשעה שהן מתעסקין בשריפתן וכשהוא אומר בכל טמא לרבות הסככות והפרעות והקרי דברי ר' יהודה: נראה לי כי סכבות ופרעות הלכה למשה מסיני הן שאין הנזיר מגלח עליהם ורבי עקיבא סבר לה כר' יהושע כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה קרבן על ביאת מקדש והכי איתא בנזיר פ' כהן גדול ונזיר [נו:]: והא לא ידענא מהיכא אית ליה אי מהלכה אי נגמר ביאה ביאה נאמר בביאת מקדש ואל המקדש לא תבא ונאמר בנזיר על נפש מת לא יבא. אבל ר' יהודה לית ליה האי כללא שהרי אין הנזיר מגלח על הסככות והפרעות כדאיתא בנזיר ואפי' הכי מרבה להו לענין ביאת מקדש לכל דבר. ור' עקיבא מפיק ליה להאי דבר לטומאת נגעים והכי איתא בתוספתא דשבועות [פ"א] דמרבה ר' עקיבא אפי' טומאת נגעים מכל דבר אפי' טומאה התלויה בדבר דהיינו טומאת נגעים שהיא תלויה בכהן מדהוה ליה בכל טמא. ובקרי לא ידענא במאי פליגי אלא מתחזי בקרי לא פליגי אלא מפני שהקרי מטמא במגע ואינו מטמא במשא ועד כאן לא ריבה מבכל טמא אלא אותם שהם מטמאין במשא ונשאר לו הקרי שהוא מטמא במגע ואינו מטמא במשא וריבה אותו מבכל דבר וכלל עמו הסככות והפרעות כדברי ר' יהודה שהרי הם באים בכל דבר. ובמסכת נזיר [שם] פליג נמי ר' מאיר אהאי כללא דאמרינן לעיל כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על טומאת מקדש וקדשיו. וקא סבר לא תהא זו קלה מן השרץ שאעפ"י שאין הנזיר מגלח עליה חייבין עליה משום ביאת מקדש ואיפשר דסככות ופרעות נמי כר' יהודה סבירא ליה: