ראב"ד על ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרק יג א

או נפש אשר תגע בכל דבר טמא זקנים הראשונים היו אומרים יכול אם נגע אדם במגע טומאה ונכנס למקדש יהא חייב וכו': נראה לי שהם ממעטים אפילו משכב ומושב ומרכב אעפ"י שהן אבות הטומאה כיון שהם מקבלין טומאה מאחרים ואין חייבין עליהם על ביאת מקדש: בכל דבר טמא לרבות מי חטאת ושורף פרה ופרים ומשלח את השעיר: אבל רבי עקיבא מרבי להו כדמפרש ואזיל ואינו ממעט אלא אוכלין ומשקין וכלי חרס לפי שאינן נעשים אב הטומאה שהרי מדרס כלי חרס טהור כדנפקא במסכת שבת [פד:] מוכל כלי פתוח ואפילו עשאן גולל ודופק מגבו הנוגע בו טמא טומאת שבעה והוא אם פירש אינו מטמא אדם והכי איתא במשנת אהלות פרק ט"ו וכן העושה לבהמה גולל ודופק הנוגע בה טמא טומאת שבעה והיא עצמה טהורה לכשפירשה משם. ונראה לי משום דגמרינן לה ממדרס דכי היכי דגבי מדרס אינו נעשה אב הטומאה כן לכל הטומאות אינו נעשה אב לטמא אדם: ומפ' בתוספת' דשבועות [פ"א] דר' עקיבא ששימש את נחום איש גם זו דריש ריבויי ומיעוטי בכל דבר טמא ריבה. בנבלת בהמה בנבלת חיה בנבלת שרץ מיעט לכל טומאתו חזר וריבה ומשום הכי מרבה לכל הני ולא מיעט אלא אוכלין ומשקין וכלי חרס: וכן נראה שהוא ממעט סככות ופרעות וקרי דר' יהודה הוא דמרבה להו לקמן ורבי עקיבא לית ליה: