ראב"ד על ספרא, צו, פרשה י ז

הנפש לרבות את השותה שאם המחה את החלב וגמעו חייב ומשום דכתי' האוכלת איצטריך למימ' אף השותה ואע"ג דריש ליה הנפש ולא הצבור ההוא לא הוה צריך ליה דמהאוכלת נפקא. אוכלת כדי אכילה שאין בה עונש כרת על פחות מכזית: ואע"ג דכתי' כל ההוא אאוכלין קאי ולא על חלב. וא"ת הרי אנו מרבים נאכלין ממנו למעלה חלב בעלי מומין וחלב חולין. התם כיון דליכא לרבויי מיניה אוכלין מרבה מיניה נאכלין אבל הכא אי מרבינן מיניה פחות מכזית אכילה דכתי' בה דלמאי הלכתא כתביה רחמנא אלא שמע מינה למעוטי פחות מכזית. וכיון דלגבי כרת אצטריך ליה למיכתב אכילה לגבי לאו נמי כתב רחמנ' אכילה ואע"ג דמיחייב עלה בפחות מכשיעור: וכן לענין דם דכתי' כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה לא מיחייב עליה בפחות מכזית ולמעלה שהזכירו בטומאת בשר מדבר והוצרך למעט טומאת משא מטומאת בשר והוצרך למעטו מטומאת הגוף מפני שיש חומר בזה מה שאין בזה שטומאת הגוף בכרת וטומאת בשר בלאו טומאת בשר מרובה טומאת הגוף אינה מרובה לכך הוצרך למעט משא משתיהם: מיהו מטמאין שאין מטמאין במשא כדפרישנא לעיל: