ראב"ד על ספרא, צו, פרק ד ו

תעשה מורבכת מלמד שנעשית ברותחין כל צרכה פי' חולטין אותה במים רותחין כל צרכה ואח"כ מטגנין אותה במחבת ואופין אותה בתנור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואין לך רבוכה בתורה אלא זאת ושל תודה אבל שבמילואים כבר עברה שאין עושין רבוכה אלא במקום שנתפרשה: לפני המוספין. תביאנה קרא יתירה הוא תקריב אף (לפני) [לאחר] הנסכים והכי איתא נמי במסכת יומא [לג.]ומפרש טעמא ביומא עולה ומנחה וחביתין שם מנחה ומשום הכי קרב חביתין בתר מנחת נסכים ומנחת נסכים בתר חביתין: תופיני תאפה נא רבי אומר תאפה נוי ר' דוסא אומר תופיני רכה ובפ' התכלת מייתי לה להאי פלוגת' והכי איתא התם חביתי כהן גדול כיצד עושין אותם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אופה ואח"כ מטגנה ר' אסי אומר מטגנה ואח"כ אופה. אמר ר' חייא כוותיה דידי מסתברא דכתיב תופיני תאפה נאה. אמר רבי אסי כוותיה דידי מסתברא דכתיב תופיני תופנה נא. פי' מאן דאמר נאה שלא תשחיר באור ומפני שהיה אופה כל צורכה היה צריך ליזהר עליה שלא תשחיר ושמע מינה אופה ואח"כ מטגנה שאם היה מטגנה ואח"כ אופה כבר היתה משחרת משעת טיגונה שבמחבת של ברזל לעולם היא משחרת עם השמן: ומאן דאמר נא לומר תאפנה מעט כמו מצה נא האמור בפסחים שמע מינה מטגנה ואח"כ אופה ובשביל כן לא היה צריך לאפותה הרבה שכבר היתה נגמרת כולה בחליטתה ובטיגונה ובמעט היא נגמרת כולה: ולא שהיתה עתה נא אלא כל שאילו נאפה בתחלה בתנור ובשעת הוצאתה מן התנור עדיין היא נא ומכל מקום כיון שהוא מזהיר עליה לאפותה מעט שמע מינה כבר היא נגמרת על ידי הטיגון. וקשיא לי ודילמא מן הטיגון שעתיד לטגנה ולגמור בישולה על ידי הטיגון ולעולם אופה ואחר כך מטגנה. ואיכא למימר כיון דכתיב תופיני אלמא גמר בישולה על ידי האפיה ולא על ידי הטיגון. ואם לא שהטיגון קודם לאפייה באפיה מועטת לא נגמר אפייתה ר' דוסא אומר תופיני רכה אית ליה נא ואית ליה נאה פי' תהא אפויה כל צרכה אלא שתהא אפייתה כעין נא דהיינו רכה ואיפשר לרכה בזמן שהיא מושחרת בתנור והיינו נאה וממילא שמעינן דסבירא ליה אופה ואח"כ מטגנה דכיון דאית ליה נאה אם מטגנה ואח"כ אופה אי איפשר להיותה נאה ולא להיותה רכה בשעת אפייתה. ויש שגורסין לדברי ר' חייא בר אבא תופיני נא ולדברי ר' אסי תאפינה נאה ופי' נאה בישול נאה דהיינו אפוייה כל צרכה ושמע מינה מטגנה ואח"כ אופה ומשום הכי צריך שתגמור בישולה באפייתה שהרי אין שם עוד מלאכה אחר האפייה. ומאן דאמר נא סבר אופה ואח"כ מטגנה שאם היה מטגנה ואח"כ אופה ובאפיה עדיין נא מתי תגמר אפייתה. ומאן דאמר רכה אית ליה נא ואית ליה נאה פי' רוצה שתהא נאה בבישולה לאפותה כל צרכה ומ"מ שתהא נא. ולענין הקרמה דומה שהיה אופה ואח"כ מטגנה דלא משכחת לה רכה אחר שלש אפיות: וזאת הגירסה היא מיושבת בעיני יותר וכך מצאתי אותה בשקלים אתיין אלין פלוגתא מאן דאמר תופיני תאפנה נאה כמאן דאמר מטגנה ואח"כ אופה והוי כמו בישול נאה: מלמד שכופל אחת לשנים ואינו מבדיל פי' כופלה עד שתהא כפולה לבצוע ואינו בוצע לגמרי: ואני תמיה כיון שהתורה אמרה מנחת פתים אף על פי שאין בה קמיצה מאין לנו שאינן פתותות. וי"ל מפני שכתוב במנחת מחבת פתות אותה פתים ודרשינן בה אי פתים יכול יעשנה פירורין ת"ל אותה לפתים ואין פתיתה לפתים אלא רחמנ' קפיד עלה שלא לבצוע אותה יותר מדאי וכיון דמנחת כהנים ומנחת כהן משוח אין בהן קמיצה נמצאת שבירת הפתים שלא לצורך ומשו' הכי כופלה עד שהיא קריבה כדי לקיים בה מצות פתים ומשמרה שלא תשבר משום דכתיב אותה: אי מה אהרן מביא רבוכה אף בניו יהיו מביאין רביכה ת"ל זה: נראה לי דלא ממעט אלא רביכה בלבד אף במחבת ותנור לא ממעט לה שהרי הוקשו אהרן ובניו לצד אחד ונתמעטו מצד אחר ושדינן מיעוטה לרביכה והקישא למחבת ותנור והטעם מפני שהמחבת נוהגת במנחת נדבה והרביכה אינה נוהגת אלא במין אחד שבתורה בלבד משום הכי שדינן מיעוטה לרביכה בלחוד: