ראב"ד על ספרא, צו, פרק ב ד

והרים את הדשן אשר תאכל האש יכול עצים ת"ל עולה פי' יכול אפר העצים בלבד ת"ל עולה שאף מן העולה היה מרים. אי עולה יכול איברי עולה כלומר מן המאוכלים שכבר נשרפו כל צרכן הא כיצד חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד: ושמו בנחת מדלא כתיב והשליך כדכתיב במוראה ונוצה: ושמו כולו מדלא כתיב ושם אלמא צריך שישים את כולו אצל המזבח. ושמו שלא יתפזר פי' צוברו במקום אחד ולא יתננו בשנים או בשלשה מקומות כדכתיב ושמו משמע כולו כאחד: מנין שמחזירו למערכה ת"ל אשר תאכל האש את העולה על המזבח כלומר אפילו עיכולי עולה אתה מחזיר על המזבח:

ומנין אפילו לאיברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות שיחזיר ומועלין בהם לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהן ת"ל אשר תאכל האש כלומר עיכולי עולה אתה מחזיר בין פקעו בין לא פקעו אבל קודם חצות ואחר חצות נפקא לן מדכתיב כל הלילה והקטיר כל הלילה והרים כדאיתא ביומא [כ.] ובזבחים [פו:] פי' הא דאמרינן כל הלילה והקטיר דכתיב היא העולה על מוקדה על המזבח דהיינו הקטרה והא דאמרינן כל הלילה והרים אהאי קרא הוא דכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה וכו' דעל איברי עולה המאוכלים קאמר והרים כדדרשינן לעיל והא דאמרינן לעיל שיהיו מתאכלין כל הלילה התם בשלא נתאכלו ועדיין יש בהם ממש כדכתיב אשר תאכל האש את העולה פרט לאיברים שאינן מאוכלים ואם נתאכלו כל צרכם אפילו קודם חצות הרי הם דשן והם בכלל כל הלילה והרים את הדשן וכשאמרו עד חצות לא אמרו אלא באיברים שצורתן קיימת ולאחר חצות שפקעו ואינו רשאי להחזיר כבר נעשית מצותן ויצאו מידי מעילה והכי איתא בזבחים פרק המזבח מקדש [שם]: