ראב"ד על ספרא, צו, פרק א טז

מנין לראש מזבח הפנימי דהיינו אש של קטרת שלא תהא אלא ממזבח הראשון כלומר שלא מן הדיוט כמו שמביאין למזבח החיצון אם כבתה אש שלו ת"ל והאש על המזבח וכו': אש ומחתה ומנורה פי' מחתה של יום הכפורים ומנורה הדלקת הנרות ואעפ"י שאין אש מפורש במנורה ההדלקה באש שבידו: או כלך לדרך זו נאמר תן אש במזבח פנימי פי' דכתיב ואש המזבח תוקד בו שהרי דרשנו אותו לאש מזבח הפנימי להקטרת קטורת. ונאמר תן אש במחתה ומנורה מחתה דכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש מנורה דכתיב להעלות נר מה אש מזבח הפנימי ממזבח שהיא חוצה לו כלומר מן הסמוך לו שאין מזבח אחר חוצץ בינה לבינו אף מחתה ומנורה ממזבח שהיא חוצה לו דהיינו מזבח הפנימי שהוא קרוב להם ואין מזבח אחר חוצץ ביניהם והחיצון חוצה להם הוא: ת"ל אש תמיד וכו' אש שאמרתי לך שתבא תמיד דהיינו מנורה דכתיב להעלות נר תמיד לא תהא אלא ממזבח החיצון דהנך כולהו על מזבח העולה קיימי כדכתיב ברישא דפרשה והא דאמרינן בהדלקת הנרות שתהא ממזבח החיצון כשמצאן שרבו כולן קאמר אבל כבר שנינו דנס גדול נעשה במנורה בנר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובו היה מסיים. אי נמי בנר מערבי עצמו שאחר שמשלים להדליק שאר הנרות ממנו מטיבו ומדשנו ומדליקו ממזבח העולה וכן היה עושה בכל ערב וערב: למדנו אש של מנורה פי' שנאמר בה תמיד אש מחתה מנין ודין הוא נאמר תן אש במזבח הפנימי וכו' כדאיתא במסכת יומא פרק טרף בקלפי: